להלן שיחה ב"ערוץ 7" שניתנה יום אחד לפני הבחירות. תוצאות הבחירות הגשימו כמעט במלואן את התובנות והציפיות שהובעו בשיחה זו. במבט לאחור הן מסייעות - כך אני מקווה - להעריך אל נכון את המצב שנוצר, שלא לחינם הביא את התקשורת העוינת אל סף ייאוש.
בזכות מדינה חזקה - עם ממשלה חלשה!
נחום ברנע בעיתון ידיעות אחרונות חזה תסריט אימים: לאחר שציטט את נתניהו שאמר "יכול להיות שניבחר, אבל לא נוכל למשול", כתב: "ישראל עשויה להתעורר ביום רביעי בבוקר עם מערכת פוליטית מפוררת, סחיטה, שיש בה הרבה רסיסי מפלגות, אבל אין בה מפלגת שלטון... נתניהו מעריך שבתוך שנה, שנה וחצי, נצטרך ללכת שוב לבחירות".
אגלה לקוראים סוד: לא נבהלתי. חשבתי לי, מה כל כך רע, למשל, שהקדנציה של אולמרט נקטעה טרם זמנה? ואיזה בלהות חיכו לנו, לו חלילה היה מספיק להגשים את כל תוכניותיו: אובדן ירושלים, מדינה פלשתינית על הקו הירוק, פרוזדור פלשתיני החוצה את הנגב, הסורים בכינרת, מאות ישובים יהודים חרבים, מאות אלפי פליטים יהודים?!...
נס קרה לנו, שאולמרט כיהן רק כשנתיים, וגם בתקופה הזאת - שתי מלחמות וחקירות משטרה בלתי פוסקות הפריעו לו למשול באמת. ברנע רואה בזה חיסרון, אבל לאחרונה היו לנו כמה ממשלות שמוטב לנו שלא היו מושלות.
היה לנו למשל ראש ממשלה שיכולתו "למשול" ענתה על כל ציפיותיו של ברנע. האוטוריטה והכריזמה שלו הרקיעו שחקים, די היה שידפוק דפיקה אחת על מכסה המנוע, והכל השתחוו בהכנעה. אלא, שבכוחו זה הוא השחית את המידות, פגע בשלטון החוק, חיבל בזכותנו על ארץ ישראל, פורר את צה"ל מבפנים (התוצאות התגלו במלחמת לבנון השנייה), הרס 25 ישובים והפך עשרת אלפי יהודים לפליטים. שם האיש - אריאל שרון, ועם תוצאה כזו עדיפה ממשלה בלתי יציבה וללא "מפלגת שלטון", למרות שברנע קובל שהיא ניתנת לסחיטה בידי שותפות קואליציוניות, וזו אכן בעיה לא קטנה. אלא, מפלגות הקואליציה גם יש בכוחן למנוע החלטות מסוכנות ולרסן פעולות הרסניות, וזו בזמננו הרעה הגדולה יותר.
המצביעים הישראלים מלומדי ניסיון מר. לימדו אותם שלפוליטיקאי מותר להנהיג מדיניות הפוכה בדיוק למה שהבטיח ערב הבחירות. ואם ההונאה הזאת משרתת מטרות של השמאל, חזקה על התקשורת העוינת שתמחא לו כף. אפילו שם המציאו לתופעה המחליאה הזאת: הפוליטיקאי הרמאי ומאחז העיניים הופך ל"אתרוג".
אחרי שעבר כמה חוויות כאלה, מדוע מצפה ברנע מן הבוחר הישראלי שייתן בידי פוליטיקאים "קארט בלאנש" למשול, יכולת בלתי מוגבלת לחולל חורבן בלתי הפיך?
הבוחר החכם והזהיר יודע שיש לו רק מדינה אחת, ולכן הוא נרתע מלהפקיד אותה בידי עסקן אחד לארבע שנים תמימות.
חווינו את הניסיון העגום הזה גם עם בנימין נתניהו, שבניגוד להבטחותיו לבוחריו מסר לערפאת את מרבית חברון, חלק ממדבר יהודה (על תקן "שמורת טבע") ואחוזים ניכרים מאדמת יהודה ושומרון. ובניגוד למה שהוא טוען היום, הוא אכן ניהל בשעתו מו"מ על מסירת מרבית הגולן לסורים.
והעיקר: אפילו ערב הבחירות האלה הוא שלל את האפשרות שבתנאים ידועים ("דמוקרטיה", מלחמה בטרור, שקיפות, התאוששות כלכלית שאותה הוא מקבל על עצמו לעודד) - הוא ייתן יד להקמת מדינה פלשתינית.
המחנה הלאומי רוצה שנתניהו יהיה ראש הממשלה. מפני שעם כל הכעס, למשל על הוצאתו של דן מרידור ממחסן הגרוטאות הפוליטי, עדיין ההבדל בינו לבין לבני הוא כמו בין יום ללילה. אולם, נוכח אכזבות העבר לא יזיק, אם יצטרך לחזור ולבקש את אמון עם כעבור שנה וחצי, שנתיים, והעם יעשה את הבדיקה, האם אכן כפי שהאיש טוען הוא השתנה לטובה, ואנחנו זוכים ליהנות רק מתכונותיו הטובות - רוחב דעת, השכלה, הבנה עמוקה, כישורים כלכליים, כריזמה, חן ואמנות הנאום, ועל הכל חינוך לאומי מצוין מבית אבא. העם דורש ביקורת ובקרה. והיה וחלילה יתאכזב שוב, לא נורא - ממשלה זקוקה לפחות לשנה של התארגנות והתגבשות, כדי להיות מסוגלת לגרום נזקים של ממש.
אולמרט היה זקוק לשנתיים כדי להגיע לסף חתימת הסכם של בכייה לדורות עם אבו-מאזן. אירע לנו "נס המעטפות" והצילנו מידיו, ומאז אני מדמה לעצמי את אליהו הנביא בדמותו של טלנסקי.
אפשר לסכם: עד שישראל לא תצליח להפיק זן חדש של פוליטיקאי - בעל אופי מוצק אך גם צנוע וישר, נאמן לארצו ולמולדתו ובעל ערכים ויושרה - מוטב שהגה השלטון יופקד בידי הנבחר לתקופות ניסיון קצרות יחסית, ועדיף שיישבו לידו ליד ההגה גם כמה קיביצרים, כדי שברגע האחרון - אם יראו שהוא עומד להיכנס לתוך קיר - יספיקו להסיט את ההגה או להוציאו מידיו. מה לעשות, זה מה שיש, ובנתונים הקיימים טוב שהבוחר הישראלי חשדן ואינו ממהר להניח את כל הביצים שלו בסל אחד.
איום אובמה-מיטשל
ובאשר לכוחה וגבורתה של ממשלה בכלל, גם כאן עולים הרהורי אפיקורסות. המדינה - שתהיה לנו בריאה וחזקה, אבל הממשלה - לעתים דווקא כדאי לנו שתהיה חלשה, או לפחות תיראה כחלשה. ממשל אובמה עלול להיות קשה מאוד לישראל, גרוע אף מממשל בוש, שהביא עלינו את האיום הקטלני של "חזון" המדינה הפלשתינית. אובמה כבר שלח אלינו את מיטשל הפרו-ערבי המובהק, וזה היה אחד מן הצעדים הראשונים בממשלו, למרות משבר כלכלי שלא היה כמותו מזה עשרות שנים.
הנה שני סימנים מדאיגים: מיטשל הבטיח לשוב עוד החודש, וזו ממש חוצפה. כאילו אין כאן בחירות, כאילו אחרי הבחירות לא נהיה עסוקים בהרכבת ממשלה, והממשלה החדשה, גם אם תקום במהירות שיא, לא תהיה זקוקה למינימום של זמן להתארגן ואחר-כך לשהות מספקת לגבש לעצמה מדיניות. אלא, אנחנו כנראה איננו חשובים מספיק כדי שיתחשבו בלוח הפגישות של ראש ממשלתנו. די למיטשל שהלוח שלו פנוי, אנחנו כבר נצטרך להתפנות בהתאם.
אם לא די בכך, הודיע מיטשל שהוא יקים לעצמו בישראל משרד מיוחד לצורך נוכחות מתמדת, מה שנקרא "אישית, לוחצת". לא די בשגרירות ובשתי קונסוליות ולא די בגנרלים ששלחה קונדוליזה להשגיח עלינו - עוד נציבות אמריקנית תהיה, ומתוכה יפקח מיטשל על הגשמתו בפועל של "החזון".
נשאלת השאלה: מול משטר אמריקני כופה ומלחיץ, איזה סוג של ממשלה ישרת יותר טוב את האינטרסים של מדינת ישראל - ממשלה חזקה, מושלת בעוז ובעלת תוחלת חיים ארוכה, או להפך - חלשה, שברירית וקצרת ימים?
גם בנושא זה יש לנו ניסיון מר. שרון אהב להקרין כלפי חוץ את אשר היה באמת: אישיות חזקה ודומיננטית, וברוח זו, בהופעותיו באמריקה ואצל נשיאה, הציג את עצמו כמי שמסוגל "to deliver" - לספק את הסחורה. אלא, שככל שתיאר את עצמו כיותר שולט במצב, כך תבעו ממנו יותר: אתה מושל חזק? אתה מסוגל להשליט את רצונך? אם כן, מה מונע אותך מלבצע, ומיד, כל מה שאילצנו אותך לחתום ולהתחייב עליו - פירוק התנחלויות, סילוק מתנחלים, חיזוק האויב הפלשתיני על חשבון עמך וארצך? אתה אמיץ? אם כן, יש לך הכוח לעשות "שלום של אמיצים", כלומר - שלום של ריסוק עצמות!
הערבים, בחוכמתם, משחקים אותה בדיוק הפוך: למרות שכל העוצמה אצלם - עוצמת שטחים והמוני אדם, עוצמת נפט ופטרו-דולרים, עוצמות צבאיות וגם עוצמות של שלטון דיקטטורי מוחלט - הם מציגים את עצמם כדוד החלש מול הגוליית הישראלי - זה שברוב טיפשותו אפילו מתנדב לשחק את התפקיד הזה, משתף פעולה עם היותו מוצג כבעל כוח - גם כשהוא יודע שמנצלים זאת לרעה ככוח לוותר, כוח לספוג מכות, כוח לסגת, כוח לשלם מחיר אחר מחיר כדי לפייס את המשטרים הערביים הכביכול "חלשים", שאם לא יתנו להם את כל מבוקשם, יבואו חלילה "הקיצונים" ויתפסו את השלטון, ואו אז - אוי למערב! וכך, ישראל החזקה-המדומה נקראת לשלם את מחיר חולשתם המדומה, בעוד אשר לאמיתו של דבר הכל העמדת פנים - הם אינם חלשים ואנחנו איננו חזקים כל כך!
נוכח הלחצים הצפויים לו בפגישתו הראשונה עם נשיא ארה"ב, טוב הדבר שראש הממשלה הבא יוכל להציג את עצמו "במלוא חולשתו" ולומר: אם תאלץ אותי, נשיא נכבד, לפעול נגד מה שרוב העם - שנתן רוב מכריע לגוש הימני-דתי - רואה כאינטרס הלאומי החיוני שלו, התוצאה תהיה שהח"כים הימניים בסיעתי, והם הרוב, לא יצייתו לי כפי שחלקם לא צייתו לשרון וגרמו להתפלגות המפלגה. ואני אפילו אין לי האוטוריטה והיוקרה של שרון! ומעבר לסיעה, גם בממשלתי אני אינני כל-יכול, ואם אחלק את ירושלים או רק אגע בגולן או אפנה מאחזים, שותפיי לקואליציה יפילו אותי. אני חלש, מיסטר פרזידנט, ואם אפול, לא תבוא תחתיי ממשלה של "שלום עכשיו", כ"א ממשלה עוד יותר ימנית, שתגרום לפיצוץ ולפגיעה קשה באינטרסים האמריקנים באיזור. היכולת שלי, מר נשיא, לנקוט "צעדים אמיצים" של ויתורים ונסיגות מוגבלת מאוד. זה כל כך פשוט כמו עיפרון מחודד היטב, שאם לוחצים עליו יותר מדי - השפיץ נשבר.
מצבנו משול לבעל חיים זעיר בג'ונגל. אם אין לו גודל של פיל, שן ארס של נחש, עוצמה של ארי - הוא בוחר בדרך ההפוכה: הוא מצמצם את עצמו, בולט מעט כל כמה שאפשר, נעלם בסביבה. חולשתו נותנת לו סיכוי לשרוד. מדינה זעירה שענק מאיים למעוך אותה, במקום להתנפח - כדאי לה לנצל את יתרונות מימדיה הזעירים ולהפוך את חולשתה לכוח.
לכן, נחום ברנע לא הבהיל אותי. יש לקוות שבנימין נתניהו ירכיב את הממשלה הבאה, אך מוטב שלא תינתן לו היכולת לחרוג מעבר לגודל הטבעי של מפלגתו וארצו.
"איפוק הוא כוח", אמר שרון. לעתים, גם חולשה היא כוח!