מאפיין נפוץ של התעמולה המודרנית הוא החוצפה - עוז הרוח ויהירות הנפש המאפשרים לאדם להישיר מבט, ואל מול עובדות המציאות לטעון ברצינות, ללא כל התנצלות ואף בתקיפות, את ההיפך מן המשתמע מהן בבירור. כיוון שהדבר כה מקומם, המתנגדים לו אינם מסוגלים לתגובה רציונלית, בעוד כל השאר משתאים מן הביטחון העצמי הזה, ומשתכנעים ב"צדקת" דבריו. הייתה בכך אירוניה טראגית וכן מעגליות מסחררת, כשבשנת 1925 הגדיר אדולף היטלר לראשונה, בספרו "מיין קאמף", את שיטת הדמגוגיה הזו - אשר תשמש רבות את תנועתו בעתיד, וכינה אותה "שקר גדול", האופייני ל"שטיפת המוח" של היהודים.
שקר גדול כזה החל משמש לאחרונה טיעון מרכזי בתעמולת השמאל: לא עוד התעלמות מכישלון ההינתקות, לא עוד הצנעה של נזקיה, גם לא השכחה של האופטימיות המופרכת של פרשנים, עיתונאים, "מומחים" ופוליטיקאים, אשר ליוותה את ביצועהּ - אלא הצגת ההינתקות, גם לאחר התרסקותה המכאיבה בפניה של מדינת ישראל, כהצלחה מדינית וביטחונית שיש להתגאות בה.
אכן, הערבים לא התמתנו כפי שקיווינו; העולם לא העריך את קורבננו למען ה"שלום" כמו שחשבנו; וההנהגה הישראלית, במקום שתנצל את היתרון ההסברתי המועט שהניבה הנסיגה כדי להגיב ביד קשה על הטרור כפי שהבטיחה לפנים, החלה מרגישה עצמה בנוח מחוץ ל"בוץ העזתי", וממניעים אלקטורליים רדודים התמידה בהבלגתה ובהפקרתה את תושבי הדרום. אמת ונכון. אך האין זה נכון גם, שמאז ההינתקות נהרגו פחות ישראלים בלחימה יומיומית נגד ארגוני הטרור מאשר היו נהרגים אילו נותרו אזרחינו וחיילינו ברצועה? והאין הדבר נכון גם לגבי הנסיגה מלבנון? אכן, נכון הדבר. אך על-פי היגיון זה גם היה עדיף המשך ההבלגה על פני "
עופרת יצוקה". שהרי הוכח לנו גם הוכח, כי באופן כללי מדיניות הנסיגה וההבלגה היא הצלחה מזהירה. ולרגע השחור נדמה לנו לבן.
אך אם צמצום מספרם של נפגעינו ונופלינו למינימום הוא אכן מטרתנו, אולי מן הראוי שחסידיה העיוורים של הנסיגה יעשו את המעבר המתבקש מאליו אל השוליים האנטי-ציוניים, ואם ספירת גופות היא המדד להצלחה, יכירו נא בצידקת טיעונם של הפוסט-ציונים כי מדינת ישראל היא כישלון, וכי מוטב היה ליהודים בלעדיה. שהרי אם עקביים הם חסידי הנסיגה במגמתם, עליהם להטיף לנסיגה האולטימטיבית - היא החזרה לאירופה, אפריקה ולארצות האיסלאם, שם אומנם נטבחו היהודים לעתים בפוגרומים, אבל כלום עדיף להתפוצץ על-ידי טרוריסטים ערבים? אומנם שם תיתכן שואה, אבל האין היא אפשרית - בעידן גרעיני זה - גם במדינה יהודית, שבה ריכוז גדול של יהודים בשטח זעיר ופגיע? אדרבה - אם ספירת גופות היא המדד, ישראל היא כיום המקום המסוכן ביותר בעולם ליהודים, ומוטב לנו בגולה.
אלא שספירת גופות אינה המדד לביטחון, ודאי שלא לאיכות החיים. קהילה יהודית, גם בסביבה עוינת ביותר, תוכל למנות שנים רבות נטולת שכול, אם רק תהא מתרפסת וכנועה מספיק כדי שלא לעורר את חמת שכניה. כלום היא "בטוחה"? כלום היא עדיפה? בנקל נִראה שחישוב מתמטי פשטני - שקילת חיי אדם מכאן ומכאן - הוא בלתי מוסרי. כי יש דברים חשובים מחיי אדם. יש דברים חשובים משלום. ומי שטוען אחרת, מי שדורש שלום בכל מחיר - מייבא את הגולה.