צירוף מקרים נדיר הביא לכך שיום שלישי השבוע אכן היה בבחינת "פעמיים כי טוב": ב"כפר המכביה" ברמת-גן פתח צוות המשא והמתן של הליכוד את הדיונים עם הסיעות החרדיות בתביעותיהן להקמת ממשלה בראשותו של בנימין נתניהו, ובראשן הגדלתן של קצבאות הילדים. במקביל, לרגל "יום המשפחה" שחל באותו יום, פרסמה בירושלים הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נתונים על גודל המשפחה הישראלית.
על-פי נתוני הלמ"ס, במשפחה ערבית ממוצעת יש 4.9 נפשות בעוד שבמשפחה יהודית ממוצעת - 3.5 נפשות. זאת ועוד: 34% מהמשפחות הערביות מונות 6 נפשות ויותר (כלומר, ארבעה ילדים ויותר), לעומת 10% בלבד מהמשפחות היהודיות. נתוני הלמ"ס מ-2007 מלמדים על ממוצע פריון גבוה במיוחד של נשים ביישובים חרדיים - 8.2 ילדים במודיעין עלית, 7.5 ילדים בבית"ר עלית ו-6.5 ילדים באלעד.
ולמרות כל אלה, לא צריך להיות זבוב על הקיר בכפר המכביה כדי לנחש שצמד המלים "תכנון משפחה" לא עלה בדיונים עם הסיעות החרדיות. בזמן שצוות המו"מ של ש"ס דורש "להחזיר עטרה ליושנה" ומעלה את קצבאות הילדים על ראש שמחתו, לא נערך כל דיון ציבורי - ולא כל שכן קואליציוני - על הגודל הרצוי של משפחה בישראל. כי הרי איזהו הרשע שייצא חוצץ נגד "קצבאות ילדים" או "מענק משפחות ברוכות ילדים"?
אבל אם נניח לרגע למילים המכובסות ונקרא לילד בשמו, "קצבאות הילדים" אינן אלא סובסידיה למשפחות מרובות ילדים. ומאחר שבכלכלה לכל מטבע יש שני צדדים, הרי שסובסידיה המוענקת לאחד היא מס המוטל על אחר, כלומר על משפחות חשוכות ילדים, קשישים, סטודנטים ורווקים, שכולם נושאים בנטל המס הזה, אך אינם נהנים ממנו. ממש כשם שהסובסידיה הזו היא "קצבת ילדים" או "מענק משפחות", היא מהווה גם "מס רווקים" או "מס משפחות חשוכות ילדים".