"הדוגמה של א-דורה היא לא יחידה ולא ראשונה של מיתוס, מיתוסים נוצרו גם בעבר....
"השאלה של הכתבה או שיקוף של מציאות מתחילה בשאלה מה היא מציאות והאם יש מציאות (במרכאות או לא במרכאות) מעבר למציאות (במרכאות או לא במרכאות) כפי שאנו מכירים אותה דרך התקשורת. העובדה היא היום שברוב רובם של המקרים, וברוב רובם של הדיונים העיקריים שאנו מנהלים במרחב הציבורי שלנו, לאוו דווקא במרחב הפרטי, במרחב הפרטי אנו מכירים את החברים והמשפחה שלנו לא דרך התקשורת, המציאות הביתית הפרטית שלנו, וגם כאן חודרת המציאות החיצונית אלינו הביתה דרך הטלוויזיה, הטלפון והעיתון.
"אין מציאות מעבר לתקשורת, אין מציאות אובייקטיבית. יש מציאות שאנו מכירים אותה דרך התקשורת וזאת המציאות האחת שישנה..."
ואז השאלה האם התקשורת יוצרת מציאות או משקפת מציאות היא לדעתי שאלה לא רלוונטית, או שאלה מעוותת. זה לא שהתקשורת מכתיבה או משקפת או יוצרת מציאות – המציאות שלנו היא התקשורת והתקשורת היא המציאות, זה מה שאנו מכירים וההבחנה הזאת כאילו יש משהו שהוא מעבר לכך היא אבחנה שאין לנו כלים ואין לנו אמצעים לעשות אותה.
ולכן השאלה שפיליפ הביא לכאן היא באיזה שהוא מקום, יש בה פרדוקס מובנה הפרדוקס הוא שגם פיליפ קרסנטי עושה את העבודה, את המאבק שלו בתקשורת. דרך התקשורת באמצעות התקשורת. אנחנו ראינו כאן סרט טלוויזיה, שהוא סרט טלוויזיה תקשורתי ואז יש לנו גרסה אחת מול גרסה אחרת והשאלה היא אז, כמובן, מה היא האג'נדה שלנו מה נרצה לומר מה נרצה להעביר וכיצד נרצה אנחנו להשתמש בעובדות שמביא לנו פיליפ קרסנטי ואיך אנחנו נתרגם את העובדות האלו לצרכינו כי אין כאן עובדות מנותקות מן המציאות התקשורתית, שאנחנו מכירים אותה,
לכל אחד יש את העובדות שהוא מסדר אותם, ממסגר אותם, בהתאם לצרכים שלו.
אחד הויכוחים הקשים ביותר שהיו סביב הסיפור של מוחמד א-דורה היה ויכוח שהייתה לו משמעות פוליטית. אף אחד לא כפר מלכתחילה בשאלה האם הישראלים הרגו את מוחמד א-דורה או לא הרגו אותו. כדי להיות מדען או כדי להחליט על הדבר הזה כשופט בית משפט, אם כי גם לשופטים בבית המשפט יש את האג'נדה שלהם, ( כך... למורת רוחה של השופטת הדסה בן-עתו שישבה מול ויצטום, ב.א), הוויכוח העיקרי היה לרוב בין אנשים שנמצאים מימין ויש להם אינטרס להגן על מדינת ישראל לבין אנשים שאמרו כי מוחמד א-דורה הוא לא כל כך חשוב כילד הזה עצמו אם הוא נהרג מאש חיילי צה"ל או לא משום שצה"ל הורג הרבה מאד ילדים ברצועת עזה וברצועה ולכן מוחמד א-דורה הוא סוג של סמל...
מה המסקנה?
המסקנה היא שלא מדובר באמת או עובדות למול דמיון ופיקציה אלא ויכוח פוליטי שבו התקשורת ממלאת את כל התפקידים. משום שכל אחד רואה את המציאות שלו המורכבת מן הקונסטרוקטים הבדיוניים או לא בדיוניים שהוא רואה בתקשורת.
לא לחינם אנו לא עושים במסגרת לימודי תקשורת את ההבחנה בין סרטים תיעודיים לבין סרטים בדיוניים, כי כפי שאנו יודעים סרט, מה שאנו קוראים סרט תיעודי,
דוקומנטרי הוא סרט שמשתמש בעובדות כדי לומר שקר, כלומר סרט שמשתמש באמת לומר שקר, כלומר סרט שבונה עובדות בצורה מסוימת שנותנת לנו תמונה שהיא מטבעה לא יכולה להיות תמונה אמיתית אלא תמונה סובייקטיבית של כל במאי שעושה את אותו סרט דוקומנטרי ולכן במידה רבה מאד יש הסתכלות על הסרט העלילתי כסרט משתמש בבדיון או בשקר כדי לומר אמת לא לחינם אנו רואים לעיתים קרובות אמת יותר גדולה או יותר מעניינת בוקעת מסרט עלילתי מאשר מסרטים דקומנטרים לאחר שכל ההבחנה המסורתית הזאת שהייתה בזמנו בין אמת לשקר, בין בדיון למציאות, בין בדיון לתעודה, היא אבחנה שמאד מאד מטשטשת כאשר מדובר בתקשורת.
אני לא רוצה להיכנס לוויכוחים על פוסט מודרניזם בעולם המשפט או בעולם החברה וכו', אני מתעסק רק בתקשורת ומה שאנו רואים בתקשורת במהדורות החדשות, בכתבות תמיד [נעשה] שימוש במצלמה, שימוש בכתב שיוצא לשטח כדי לומר לנו משהו
שברוב המקרים ממש לא קרה.
...אני מצטער אם זה נשמע קצת מפותל אולם בעולם הזה לשמור על אמת לנסות להביא עובדות לבית משפט לנסות לשכנע וללכת עם אותן עובדות מול כל הגל הזה, הגל הפוליטי, הגל האופנתי, הגל העלילתי, הגל החברתי, הגל של הביקורת נגד ישראל ובעד ישראל ימין ושמאל וכו' וכו'.
זה נשמע כמובן ונראה כמובן כמו סוג של דון קישוטיות אך כידוע דון קישוטיות תמיד הייתה ובעוד שרוב אנשי דורו של דון קישוט באותה ספרד נשכחו ואינם דון קישוט אכן מתבלט אחרי מאות שנים כאותה דמות שמסמלת את החתירה לאמת ולצדק גם בעולם שהערכים שלו התערערו. תודה.