את המחזאי והבימאי, חנוך לוין, שבימים אלה מלא עשור למותו, אפשר לאהוב או לשנוא, אבל אי-אפשר להתעלם ממנו. במחזותיו הפרובוקטיביים ומעוררי השערוריות הוא הטביע את חותמו הבלתי-ימחה על התיאטרון הישראלי. "מלכת האמבטיה", "קטשופ" ו"את ואני והמלחמה הבאה", ביטאו מחאה ברורה נגד הממסד, ששלח את בניו למות במלחמה, והצגתם על הבימה עוררה סערות ציבוריות נרחבות. אבל בצד המחזות הפרובוקטיביים היו לו, ללוין, גם מחזות ליריים ופיוטיים, שבהם הוצגו דמויות ארכיטיפיות, הלקוחות מן המקרא ומן המיתולוגיה היוונית, כמו "יסורי איוב" ו"נשות טרויה".
על בימת "מרכז עינב" (רחוב אבן גבירול 153), בתל אביב, חזינו בסוף השבוע בפנטזיה המוסיקלית-תיאטרלית המרשימה שלו, "חיותה" - מופע משעשע ומצחיק עד דמעות. לחיותה, טיפוס יוצא-דופן בכל מובן שהוא, יש אם אחת וחמישה אבות. אף שהיא היא נולדה בשלבים, במשך חמש שנים תמימות - היא ממשיכה להיוולד מיום ליום.
המדור לחיפוש
חיותה אינה אלא תוצר של "המדור לחיפוש", שאליו שייכים אמנים מיוסרים, שאינם שבעים לעולם מתוצר-כפיהם. כשהם מסיימים כבר ליצור משהו ומעלים אותו על הבימה - מייד הם מתחילים לחפש את "הדבר הבא" ומצויים תדיר במצב של גישוש, רחרוח, חיטוט, התעלות, נפילה, התרסקות, עלייה על הבימה, ירידה ממנה, וחזרה ל"מדור לחיפוש".
את דרכה החלה חיותה במגירות של רוני פורת, חובב מושבע של לוין ומלחינה המוכשר כל כך של הפנטזיה המוסיקלית. פורת נטל את הטקסטים ה"סיוטיים-פיוטיים" של המחזאי והלחין אותם בחן רב. יום אחד, כששכח לנעול את המגרה שלו, הזדחלה ממנה חיותה החוצה ויצאה לחופשי, עדיין בצורתה הבוסרית, כאוסף-שירים ללא קשר. או אז נפתח לפניה העולם הגדול וזו יצאה למסע, כששיר על שפתיה וכשבימת התיאטרון היעד שלה. במסעה פגשה חיותה את ירדן, עמנואל, אריה, דניאל ועידו, וסחפה אותם להרפתקאות, אל מול חברי קיבוץ המומים ושלובי-זרועות; עובדי-בנק, הבטוחים שחייזרים נחתו לתוך שיגרת-יומם; חבורת אברכים משועשעים, העומדים בפאתי קהל ירושלמי בשבוע הספר; חברי אקדמיה לפרסי-תיאטרון, הצופים בה כאומרים: "נו, נראה אותך מפתיעה אותנו", ועוד רבים וטובים אחרים.
הרמוניה מושלמת
חייה של חיותה הספרותית הגיעו לקיצם, באורח טראגי למדי, בלונדון ("נפלה הממותה - ישר על מי? על חיותה!") וחיותה הבימתית נטלה על עצמה את הנצחת שמה של זו הספרותית במסירות ובאהבה-אין-קץ.
המופע המרשים מורכב מטקסטים ומשירים שכתב חנוך לוין במשך כל שנות-יצירתו. גם אם הטקסטים, הנאמרים על הבימה, נשמעים, אולי, כשיחות בין האמנים או כהנחיה - הם לקוחים כולם מכתביו של לוין ושובצו במופע בצורה אסוציאטיבית.
במופע הקברטי נעות דמויותיו של המחזאי בעולם דו-ממדי, בין שהן נמנות עם ה"מצליחנים", ובין שהן שייכות לשכבה הנפוצה יותר של ה"מפסידנים". הן מוצגות בצורה מגוחכת ומעוותת, המעוררת מזיגה של צחוק, דחייה, רחמים ואהדה, ומביאות אותם למחשבה מחודשת על טיבה של המציאות המוכרת, כשאת כל גיבוריו נוהג לוין לכנות במופע שלו בשמות מוזרים בצליל ובמשמעות.
כוכבת המופע היא, ללא ספק, ירדן בר-כוכבא, שחקנית למופת, הקוצרת אחריה תשואות סוערות. מחרים-מחזיקים אחריה, בכישרון רב, מלחין המופע ונגן הקונטרבס, רוני פורת; השחקן המחונן, עמנואל חנון; הפסנתרן, אריה זונשיין, בביצועיו האקרובטיים; נגן הגיטרה, עידו בוקלמן, והמתופף דניאל פיינגולד. כולם כאחד פועלים יחדיו בהרמוניה מושלמת.