הם הכירו בנסיבות רומנטיות, עברו לגור יחדיו כעבור מספר חודשים, קיימו טיולים משותפים באיטליה, והיו מאושרים. אפילו היה להם חשבון בנק משותף. ההכנות לחתונה היו קפדניות, ההזמנות כבר נשלחו לכולם, אלא שברגע האחרון, החתן עשה צעד מפתיע, והחליט: אני מבטל את הכל. עכשיו - האישה המאוכזבת תובעת אותו לדין. היא דורשת פיצויים, והרבה. לטענתה, קלושים סיכוייה למצוא בן זוג לעתיד, והיא חסרת גב כלכלי.
מה עמדת הפסיקה הישראלית בנושא הפרת הבטחת נישואין? ובכן, מסתבר שהשאלה אינה כה פשוטה. לפי ההלכה הנהוגה במשפטנו, כפי שהובעה על-ידי השופטת שטרסברג-כהן בפסק הדין המפורסם בעניין נחמני נ' נחמני (כ"א 5587/93), הרי ש"ההבטחה לנישואין היא... בשיטתנו המשפטית
חוזה מחייב". ה"מדובר בחוזה מיוחד המבקש ליצור איזון בין חירות הפרט לנישואין, והמכיר באוטונומיה של הפרט להתקשרות, בין היתר, על-פי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, אל מול הבטחות שניתנו לנישואין והזכות לפיצוי של צד הנפגע בעטיין.
"חירות הנישואין אינה מקנה חירות לגרימת נזק לאנשים אחרים"... "בניגוד להסכם ידידות גרידא, כרוכה הבטחת נישואין בהיבטים רכושיים, והיא מהווה הכנה לקשר משפטי מובהק, הוא קשר הנישואין" (ראו: ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך א), עמוד 370, ע"א 5258/98 פלונית נגד פלוני, פ"ד נח (6) 209, 224)".
הבטחת נישואין ברורה וחד-משמעית
ואולם, נראה כי בכדי להיכנס לקטגוריה של "הבטחת נישואין", על ההבטחה להיות ברורה, קונקרטית וחד-משמעית. על-פי פרשנות הפסיקה, לא די באמירות סתם, ולא כל אמירה כללית יכולה להתפרש כהבטחה "חוזית". בפסק דין בעניין פלונית נ' פלוני (ע"א 5258/98), הדגישה השופטת א' פרוקצ'יה, כי:
"במערכת סבוכה ומורכבת של יחסי בני זוג המקיימים מערכת קשרים אינטימית, לא כל אמירה או הבעת תקווה או כוונה הצופות פני עתיד שקולות כהבטחת נישואין, ולא כל התנהגות המצביעה על רצון להמשכיות הקשר ועל ציפייה להתמיד בו לטווח עתידי שקולה כמחויבות לנישואין...
התערבות המשפט מתרחשת רק מקום שהנסיבות מצביעות בבירור על קיומה של מחויבות ממשית לקשר זוגי קבוע החורגת מגדר ציפייה או הבעת רצון או כוונה לכך גרידא. הקושי האמיתי המאפיין את הסוגייה בה אנו עוסקים, הוא באיתורו של קו הגבול בין הבעת כוונה, רצון, או ציפייה, לבין הבטחה מחייבת במשפט".
בפסק-דין מעניין, אשר ניתן לאחרונה על-ידי כב' השופטת עופרה אטיאס, מבית משפט השלום בקריות, עלתה סוגייה מרתקת המחדדת, פעם נוספת, את עמדת הפסיקה הישראלית בנושא. על-פי עובדות המקרה, בני הזוג גרו יחדיו תקופה ארוכה, ניהלו (כך לטענת האישה) חיים של "ידועים בציבור", ואף חלקו רכוש משותף. אלא שכעבור שנים, הכיר הנתבע אישה אחרת, והחליט להמשיך עימה את חייו. האישה הפגועה פנתה לבית המשפט, טענה להבטחת נישואין ודרשה פיצויים בגובה של 15,000 שקל.
כבוד השופטת אטיאס הדגישה בפסק דינה, כי "תביעה בגין הפרת הבטחת נישואין היא תביעה חוזית, להבדיל מתביעת נזיקין בעילת תרמית או מצג שווא. תנאי ראשוני לביסוס עילה זאת, כמו לגבי כל הפרת חוזה, הוא הוכחה כי היו הצעה או הבטחה מסוימות 'כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה...', כפי שנדרש ליצירת יחסים חוזיים על-פי סעיף 2 של חוק החוזים". נטל השכנוע להוכחה לעיל,
מוטל על כתפי הצד הטוען להפרת הבטחת נישואין, והינו "נטל שכנוע כבד".
ואכן, עמדת בית המשפט העליון, כעולה מפסק הדין, מבטאת רתיעה מתביעות מסוג זה. ואכן, בפסק דין בעניין טמסיט נ' פחימה (ע"א 461/64), נאמר כי תביעה בגין הפרת הבטחת נישואין היא: "ממין התביעות שאינן אהודות ביותר... תביעה כזאת יש בה, כמעט תמיד, משהו מן הדוחה, כי היא יוצאת מתוך ההנחה, כי הארוס או הארוסה חייבים היו להתחתן עם בן הזוג האחר, אך ורק בשל ההבטחה שניתנה, למרות מה שאין רגשות אהבה ביניהם. כבר הרומאים העתיקים ראו תביעה כזאת כנוגדת את המוסר הציבורי... אבל מה נעשה, והמשפט המקובל רואה תביעות אלו כתביעות חוזיות שוות ערך, ואחריו החרו החזיקו גם בתי המשפט שלנו".
השופטת אטיאס מציינת בפסק דינה, כי אומנם יש שהציעו לבחון מחדש את העילה, ואולם כבר נקבע להלכה בפסיקת בית המשפט העליון, כי "עילה זאת מקובלת במשפט המקומי, ו"עקירתה מן השורש איננה עניין ל'חקיקה שיפוטית' אלא למחוקק בכבודו ובעצמו".
לדבריה, בפועל, משהוכיח תובע את יסודות העילה, זכאי הוא לפיצוי, הן בגין נזק כספי "מיוחד" שנגרם לו עקב ההבטחה שהופרה, והן בגין נזק "כללי" ממנו סבל. הנזק הכללי מורכב מהנזקים הנפשיים אשר נגרמו לתובע בעקבות הפרת ההבטחה. חשוב לציין: הנפגע אינו זכאי לפיצוי המשקף את אינטרס הקיום הנמדד על בסיס ההנחה כי בני הזוג הגשימו את נישואיהם. עם זאת, הוא יזכה בפיצוי בשל פגיעה באינטרס ההסתמכות, קרי: הוצאות שהוציא, ובשל נזק כלכלי אחר שנגרם לו עקב ההבטחה בגין נזק ממוני, וכן בפיצוי בגין נזק לא ממוני שנגרם לו.
בסופו של הליך, דחה בית משפט השלום את תביעת האישה, משום שלטענתו, היא לא הצליחה לממש את הנטל המוטל עליה, ולהוכיח את דבר ההבטחה הקונקרטית. כך לדוגמה, התובעת לא ידעה לומר ברורות ובמדויק, מתי ובאלו נסיבות הציע לה הנתבע נישואין; לא הוכח כי הצדדים פעלו באופן כלשהו למימוש הבטחת הנישואין: רישום לנישואין במועצה הדתית, בחירת מקום החתונה ושכירתו, עריכת הזמנות לכיבוד ולאורחים, קניית שמלת כלה וכיו"ב. מעיון בפסק הדין, עולה כי מעדות התובעת כלל לא ברור מתי בדיוק התכוון הנתבע, אם בכלל, לממש את "התחייבותו" להינשא לה. בתצהיריה של התובעת, גם לא צוין כל תאריך קונקרטי.
בית המשפט, אשר הגדיל ובחן גם את העדויות בדבר אופי מערכת היחסית הזוגית של התובעת והנתבע, הדגיש בין היתר, כי "קיומה של מערכת יחסים מעורערת ובלתי תקינה, כשהיא מצטרפת ליתר הנימוקים שהובאו לעיל, אינה מתיישבת עם טענת התובעת לעניין קיומה של הבטחת נישואין".