פרי הבאושים של החינוך הקלוקל בישראל, מנתר הישר אל פרצופינו בהודעת צה"ל על עלייה בהיקף המשתמטים לגיוס חובה.
כאשר יושב-ראש הכנסת מצליחה להגיע למעמד פוליטי כה יוקרתי, וברקע מתנוססת לה השתמטותה מצה"ל, זוהי בושה למדינת ישראל.
כאשר התקשורת הישראלית הופכת דוגמנית-על לגאווה לאומית ואינה מגנה את השתמטותה מן החובה, החלה על כל צעירי ישראל, זוהי אווילות המתאימה לתקשורת ריקה מתוכן, המובילה בגאון את תרבות הכלום, והופכת אותה ללגיטימית ואף כדאית.
אכן, בהחלט יש מקום לדון ב"בלי נאמנות אין אזרחות", אך לשם שינוי, כדאי היה להחיל את הנוסחה המעוררת מחלוקות כה רבות על צעירים יהודים, העושים כל שביכולתם להשתמט משירות צבאי או לאומי, ולגנות תופעה זו עד להיעקרותה מחיינו.
יש לתגמל את חיילי צה"ל המשתחררים, בכל תחומי חייהם, החל מלימודים באוניברסיטה ועד להעדפה להעסקתם במקומות עבודה.
חבל כי המערכת הציבורית אינה דורשת "נאמנות" מכל אלה המתברגים לתפקידים בכירים כאלה ואחרים, שלא לדבר על כניסה לפוליטיקה, בה לא מקפידים על "זוטות" מעין אלו.
השירות הצבאי היה בזמנו מקור גאווה לצעירים במדינה והתרחש בתקופה בה השסעים בחברה היו מזעריים, אם בכלל, ובעיקר, תחושת הניכור בין ההנהגה לציבור - עדיין לא הגיעה למימדיה המפלצתיים כיום.
יושרתם של המנהיגים וצניעותם, היו מודל לחיקוי ואיפשרו הזדהות מוחלטת עם העם והמדינה, תופעה אשר נעלמה מחיינו לחלוטין.
תופעה זו של השתמטות מצביעה על הכיוון אליו צועדת החברה הישראלית, והיא בנפשנו.
הישרדותנו כאן נעוצה בחוסננו החברתי ובלכידותנו, אך בעיקר בחידוש הערכים עליהם קמה מדינת היהודים, ומעולם לא היה הפסוק "באין חזון יפרע עם" הולם יותר.