העברית היא שפת אימנו, אך היא גם אימנו ממש. היא שעיצבה אותנו ועשתה אותנו למה שהיננו. בכל משפחה הסבתות והאימהות הן שמעבירות לצאצאים את המורשת המשפחתית, המקומית והלאומית. הן נמצאות בבית עם הקטנים, כשאלה עוד צעירים מאוד, ומדברות איתם במילים ובמבטא שנקלטים באוזנם הרעננה של הפעוטות ואינם נשכחים מזיכרונם כל ימי חייהם.
אמא עברית אפשרה לנו לקבל את המורשת הלאומית שלנו לא רק במקום המעשה, אלא גם בלשון שבה התרחשה מורשת זו. היא נתנה לנו גם את המבטא המקורי שלנו, המיוחד רק לנו לטוב או לרע, המבטא הישראלי שאותו אנו מזהים בתוך שנייה בכל מקום בעולם, ואת המילים המיוחדות, המילים הפנימיות שלנו, המובנות במלוא משמעותן רק לנו ושאי אפשר לתרגמן באמת לשום לשון, כמו "שכינה", או "מעפילים".
אנו, הדוברים הילידיים, מדברים בשפת האם שלנו באופן טבעי, מבלי לחוש שיש בכך משהו מיוחד. אנו חופשיים בדיבורנו ובוחרים לנו מילים מתוך חוש בוטח האומר לנו מתי להשתמש במילים כמו "קורטוב" או "דופי" ומתי לומר "דייייי" או "לאאאאא", אנו מחליפים מִשְלבי לשון (רגיסטרים) לפי החשק, מגביהים ומורידים, בדיוק כמו שלפעמים אנו אוכלים מאכל מורכב שבושל במשך שעות ארוכות ומוגש עם רוטב מסובך, ולפעמים מתחשק לנו פלאפל.
"כגיבורי אשור מרובעי זקן"
בכל מקום רואים בני אדם את היצירות המקוריות והגדולות ביותר של עמם כמובנות מאליהן, כאילו הן הכרח המציאות - אך זאת רק אם אותן יצירות הן בטווח מגע, בטוחות וניתנות למימוש בכל רגע. האמריקנים חיים את חיי השגרה שלהם בלי לומר לעצמם בכל יום: יש לנו חוקה נפלאה, פרי עבודתם של גאונים שנזדמנו יחד לפני 235 שנים. הבריטים אינם אומרים לעצמם מבוקר עד ליל: יש לנו כללי התנהגות כה מגובשים עד שאין אפילו צורך לכתוב אותם; והצרפתים אינם מנפנפים כל העת בעובדה שהם מוכנים לוותר על הכל, אפילו על ערכי יסוד, אך לא על סגנון ותרבות. מתי מתעוררים בני אדם להבין עד כמה יקרים להם ערכי היסוד של אומה? כאשר נוטלים אותם מהם בכוח ובכפייה. כמאמרו של אדם מיצקביץ' על המולדת בשורות הפתיחה של "פאן תדיאוש" (בתרגומו של יוסף ליכטנבום):
"ליטא! מולדתי! את לבריאות נמשלת! / רק איש, אבדת לו, נפשו המייחלת / תדע הוקירך. עתה תפארתך המלאה / אראה ואציירה, כי נפשי לך כמהה".
אנו, הדוברים הילידיים, מדברים עברית רהוטה מבלי לחשוב על חיי בן-יהודה, כשם שאנו מדליקים את האור בחדר מבלי לחשוב על חיי אדיסון. כשחיים יום יום עם תופעה היסטורית גדולה, נדרשת התבוננות מיוחדת כדי להבין את משמעותה. הדרך לעשות זאת לגבי העברית היא להסתכל על מי שנשללה ממנו הזכות להשתמש בה ושהתעקש ליצור בה ושילם על כך בחייו. כזהו, למשל, חיים לנסקי, אחרון המשוררים העבריים בברית-המועצות של סטלין ומשורר גדול על-פי כל קנה מידה, שנשלח לגולאג רק משום שכתב שירה עברית, ונעלם בדמי ימיו בין מיליוני המעונים שם. וכך כתב לנסקי על העברית בשירו "לשון קדומים" (בספרו "מעבר נהר לתי", עם עובד, 1960):
"מגדות ירדן ופרת הסעת לגיונותיך, / שמתני למפקד ולך, מלכה, לסגן. / ניצבו הכן בטור אותיותייך / כגיבורי אשור מרובעי זקן. // מלכה! העברתי צבאותייך כמצביא / מעבר דון, ניבה ונימן נהר מולדת / כן תעבירי שמי מעבר נהר הלטה / כשמות הקדמונים הימן והלוי".
חברו של לנסקי במלחמה למען העברית, שנפל אף הוא במערכה, היה המשורר אלישע רודין. בפתח קובץ השירים "הענף הגדוע, חיים לנסקי, אלישע רודין" (מוסד ביאליק, 1954) מופיעות שורות אלו:
"לא כבתה האש שהציתו אבותַי! / העברית עוד הומה בקרבי כיין, / עצורה וחתומה האש בעצמותי - / שפת עמוס הנוקד ושירת ישעיה, / כאש היא צורבת, כפטיש הולמת, / הברית שבינינו לעד היא קיימת".
הלשונאי וההומוריסטן היהודי מניו-יורק, דניאל פרסקי,לא היה צריך למות למען העברית, אך היא הייתה מרכז חייו ותוכן חייו בדיוק כמו שהייתה למשוררים העבריים בברית-המועצות. על נייר המכתבים שלו הופיעו המילים: "כי עבד לעברית אנוכי".
כבר בימים קדמוניים הבינו גדולי עמנו כי ללשון העברית משקל מכריע בלאומיות היהודית ובתרבות היהודית גם יחד. ראשית - זוהי לשון שעצם השימוש בה הוא מצווה דתית: "שנו בשם רבי מאיר: כל הדר בארץ ישראל וקורא קריאת שמע שחרית וערבית ומדבר בלשון הקודש - מובטח לו שהוא בן העולם הבא" (ספר האגדה, רצ"ב); ושנית - הדבקות בשם העברי ובלשון העברית היא בעיני חז"ל תנאי לגאולה לאומית: "ישראל נגאלו ממצרים בשביל שלא שינו שמם: ראובן ושמעון ירדו, ראובן ושמעון עלו... ושלא שינו את לשונם, שהיו מדברים בלשון הקודש שנאמר: 'בית יעקב מעם לעז', ונאמר: 'כי פי המדבר אליכם' בלשון הקודש" (ספר האגדה, רצ"ג).
בימינו ניכרת ירידה גדולה במעמדה של הלשון העברית, וזה קורה דווקא כאן, במקום שבו מדברים בה כחמישה מיליון בני אדם - הריכוז הגדול ביותר של דוברי עברית שתועד אי פעם בארץ אחת. מטרתו של טור זה היא להציג תמונת מצב עדכנית של העברית שבפי הישראלים. הרשימה הבאה תעסוק אפוא בסוגיית החייאתה של הלשון העברית בדיבור, תתקן מעט את דמות אליעזר בן-יהודה כפי שהיא מצטיירת בתקשורת ותסקור את הפולמוס המתחולל עתה בין החוקרים בשאלה אם העברית הישראלית שפה שמית היא אם לאו.