"המדינה מתנערת מאחריותה" - טענה תמימה שמושמעת לעיתים תכופות על-ידי אנשי ציבור ותקשורת. הורים רבים מסתייעים בשירותי חינוך פרטיים וייחודיים? מיד מושמעת הטענה – המדינה מתנערת מאחריותה לחינוך. עמותות לעזרה הדדית מסייעות לנזקקים? מיד יתעוררו ה"חברתיים" ויזעקו המדינה מתנערת מאחריותה. חוסכים בקרנות הפנסיה נפגעו? מהר מאד יימצאו העיתונאים שייפנו אצבע מאשימה אל התנערות המדינה מאחריותה לחסכונות. אפילו נשיא התאחדות התעשיינים דורש מהמדינה לגלות אחריות ולתמוך בתעשיינים ואנשי עסקים, ולשם איזון גם ב"עסקים קטנים" (נשמע הומאני כי ל"קטן" צריך לעזור, הרי הוא קטן...).
שורשים
שורשיה האידיאולוגים של השקפת העולם שהמדינה אחראית כמעט לכל הסובב אותנו נעוצים בתנועה הסוציאליסטית-קומוניסטית שהפכה למקובלת לפני כמאה שנים. הניסיון ליישם את אחריותה המלאה של המדינה בוצע בשלמות בגוש הקומוניסטי – מזרח אירופה וברית המועצות. התוצאה: עוני מתמשך ודיכוי נרחב. הדגם המרוכך של הסוציאליזם התנחל במערב וכמעט כל המדינות מתהדרות בתואר "סוציאל-דמוקרטיה", במסגרתו המדינה אחראית לרוב מערכות הכלכלה והחברה. הדגם נתמך על-ידי האקדמיה, הפוליטיקאים והתקשורת ואוי לפוליטיקאי שיצהיר שהוא אינו "חברתי".
עוצמת "הדמוקרטיה החברתית" נובעת משילוב של שני גורמים: ניתוק הקשר בין הכנסתו של אדם לבין הצורך לעבוד. אפשר ליהנות מרמת חיים סבירה גם ללא עבודה כי "מגיעה לי קצבה", "קביעות בעבודה", "זכות בלתי מוגבלת לשבות" ועוד. גורם העוצמה השני היא האפשרות החוקית שניתנה לפוליטיקאים ("המדינה") להעביר כסף שנלקח בכפייה מאזרח א' ולהעביר אותו אל כיסו של אזרח ב' כי "מגיע לו".
"מגיע לכם" זו סיסמא קלה למכירה. כך מצליחים פוליטיקאים, ששאיפתם העיקרית היא בחירה מחדש, למכור להמונים בקלות את התחושה – הסירו דאגה מלבכם – אנחנו אחראים. פוליטיקאי שיציע "רשת ביטחון כלכלי מקיפה לכולם" יביס מתחרה שינסה להסביר שאין מתנות חינם.
"המדינה" זה השכן ממול
אנחנו נוטים לשכוח מהו הגוף הערטילאי – המדינה – בו אנו רוצים לבטוח: מדובר במערכת של מאות אלפי פקידים ("עובדי ציבור"), רובם אנשים טובים מבחינה אישית, השכנים ממול. אבל כאשר הם מתפקדים בין השעות 9 בבוקר ל-4 אחר-הצהריים במסגרת "המדינה", הם הופכים לדמות אחרת: שכרם אינו נקבע לפי כישרונם או איכות עבודתם, אלא תוצאה של שביתות והסכמים קיבוציים שמישהו חותם בשמם. ספק אם מעמדו בעבודה ישתפר אם יתאמץ ויהיה "ראש גדול", ספק גדול אם יפוטר כאשר יפשל, השכר והפנסיה מובטחים ללא קשר במה שיעשה או לא יעשה ב"עבודה". הבוס נעלם מידי פעם ל"סידורים", הפרוטקציה והמינויים חוגגים. הבוסים הגדולים בכלל ממונים על-ידי פוליטיקאים; אחרים – בלחץ ועד העובדים. המועדפים חוגגים. הבכירים לוטשים עיניים לעבודה בסקטור הפרטי הנתון לפיקוחם. את היתר אנו קוראים מידי יום בעיתונים.
מהחבר'ה האלה אנחנו דורשים "לגלות אחריות". אלה האנשים שאנחנו מקווים שישקמו את מערכת החינוך, אלה אמורים להבריא את מערכת הבריאות החולה או את הכלכלה. הם אלה שאמורים ליישם את הרגולציה על התקשורת ולהחליט מה נראה בטלוויזיה. הם שאמורים לפקח על שוק ההון המורכב.
המשימות מורכבות וכבדות מדי בשביל ה"מדינה"
מכל הגורמים הפעילים – מדינה, אזרחים, אנשי עסקים, יזמים, עמותות ועוד – הגוף שהכי לא ניתן לצפות ממנו לאחריות זו ה"מדינה". אחריות אפשר לדרוש ממישהו שאם הוא מפשל אפשר לפטר אותו ולהעסיק מישהו אחר במקומו. אי אפשר להיפטר מהמדינה כאשר היא "מעניקה" שרות כושל – היא דואגת להיות מונופול – ספק בלעדי ומוגן מתחרות.
הציבור דורש מהמדינה לספק "אחריות" במובן של מתן שירות מקיף ואיכותי, אבל הגוף הגמלוני והמסורבל הזה כלל לא מסוגל לכך. המדינה לא "מתנערת", היא פשוט לא מסוגלת ולא משנה אם נחליף את שרת החינוך, שר הבריאות או שר החקלאות (או את כולם גם יחד). עשינו זאת כבר למעלה משלושים פעם מאז קום המדינה.
לכן, צריך לצמצם את ה"אחריות" של המדינה ולא לנסות לשווא להרחיב אותה. אין תחליף טוב יותר למתן שירותים מאשר יזמים פרטיים מתחרים. מי שסבור שהמדינה מסוגלת לספק מערכת חינוך איכותית, מערכת בריאות מעולה, לפתור את בעיית העוני, לדאוג לתעסוקה, להפעיל רגולציה יעילה בתקשורת, בשוק ההון ועוד ועוד – שוגה קשות, חי בעולם לא מציאותי. דמיוני.
די לנו אם "המדינה" תתעסק במשימות אותן השוק הפרטי אינו מסוגל לספק כגון צבא, משטרה, מערכת המשפט ועוד מספר מצומצם של שירותים. גם בתחומים אלה ניכרת בדרך כלל אוזלת ידה של המדינה – אבל כאן, לצערנו, אין לנו ברירה של ספק פרטי חלופי. צודקים הטוענים שהשוק הפרטי אינו מושלם, אינו תמיד איכותי ולפעמים אפילו נכשל – אך בתחרות מי "מושלם" יותר: הסקטור הציבורי-פוליטי או הסקטור הפרטי – אין הרבה ספקות מי מסוגל לספק יותר "אחריות".