חוויה מפתיעה מזומנת למבקר במוזיאון לאמנות יהודית עכשווית בסן פרנסיסקו. השימוש במונח "חוויה מפתיעה" מאפשר לכלול בקטגוריה אחת סוגים שונים של מבקרים. לאלה הסבורים כי אין מקום לקיומה של מדינת ישראל ומבקרים במוזיאון - על-מנת להכיר את התרבות/האמנות של הגורם [מדינת ישראל] שהם שוללים את לגיטימיות קיומו - מזומנת הפתעה נעימה. אפילו המוזיאון לאמנות יהודית מציג תערוכה של אמנית המוגדרת ישראלית שיצירותיה מטילות ספק בזכות קיומה של מדינת ישראל.
למבקרים אחרים הפוקדים את המוזיאון, ואשר אינם שותפים לדעה האמורה, מזומנת להפתעתם חוויה בלתי נעימה. למבקר מישראל גם כזה המורגל לביקורת, ולעיתים אף מזדהה עימה, על מדיניות ישראל בשל התנהלותה מול השכנים הפלשתינים, החוויה היא יותר מבלתי נעימה. היא מקוממת ומכעיסה.
המוזיאון לאמנות יהודית עכשווית בסן פרנסיסקו אינו מוזיאון גדול. בוודאי שאינו בר השוואה בשום מאפיין למוזיאון דה יאנג המפורסם. בכל זאת, הוא ממוקם במקום די מרכזי בעיר, נתמך על-ידי הפדרציה היהודית בסן פרנסיסקו, ומוכר גם על-ידי הקונסוליה הישראלית.
בחודשים פברואר–מרס 2009 מעלה המוזיאון
שתי תערוכות מרכזיות: האחת של הצלם הישראלי עדי נס והשנייה של אמנית הצילום והווידיאו יעל ברתנא.
גם למי שאינו עוסק בביקורת אמנות מזומנת חוויית צפייה מהנה בתערוכת הצילומים של
עדי נס המבוססת על סיפורי התנ"ך. בכל צילום ויצירה ניכרת ההקפדה על כל פרט המתבטאת בתוצאה המרשימה.
התערוכה של
יעל ברתנא שונה לחלוטין. המיצגים שלה פוליטיים באופן בוטה וחריף, וזה לגיטימי לחלוטין. הם באים מן "הקצה השמאלי" של המפה הפוליטית וגם בכך אין כל רע. המיצגים השונים מורכבים מקטעי וידאו קצרים כל אחד תחת כותרת שונה. אלה מהם העוסקים בנושא הישראלי-פלשתיני צולמו בארץ. ניכר כי עבודת הצילום והעריכה נעשו במקצועיות, אף כי לטעמי אין הן משתוות לרמת צילומיו של עדי נס, אבל אולי לא צריך להשוות בין סוגי מדיה שונים.
ישראל ושלום - לא הולכים ביחד
מבין שתי התערוכות בחרו אוצרי התערוכות של המוזיאון לקדם את המיצג של ברתנא והוא זה המקדם את פני המבקר. ראשון מבין המיצגים הוא קטע וידאו באורך של מספר דקות שכותרתו "הכרזה" [Declaration]. בסרטון/המיצג – מצולם "סלע אנדרומדה" - המצוק בים מול חוף יפו – שעליו מתנוסס על גבי תורן דגל ישראל. ממרחק נראית סירת משוטים צבועה ירוק שעליה מונח עץ זית וחותר שרירי מנווט אותה לכיוון המצוק. הסירה הירוקה מגיעה ליעדה. החותר השרירי מעמיס על גבו בקלילות את עץ הזית מטפס לפסגת המצוק, שולף ממקומו את התורן ועליו דגל ישראל ובמקומו נוטע את עץ הזית. אחר-כך הוא מתיישב מול העץ וצופה בו ארוכות. סוף.
המסר חד וברור - השלום [עץ הזית] אינו יכול לצמוח ולהתקיים יחד עם מדינת ישראל. אם חפצי שלום אנו יש לעקור את מדינת ישראל [דגל ישראל] ואז יגיע השלום [עץ הזית]... פרט נוסף – צבע הסירה הנושאת את עץ הזית הוא הצבע הירוק שהוא הצבע השולט במוטיבים פלשתינים. מדריכה מטעם המוזיאון שקיימה סיור בתערוכה לקבוצת מבקרים מסבירה להם כי עץ הזית מסמל שלום וגם את פלשתין. בראיון שנערך עימה הסבירה ברתנא כי את ההשראה לדמות החותר שאבה מסרטי ההסברה שהופקו בזמנו בישראל ובהם הוצגה דמותו של "הישראלי החדש" החזק [בהשוואה לדמות הישראלי בגולה]. היא בחרה בדמות כזו שתייצג את הצד השני, הפלשתיני, כדי לעשות את המעשה הנכון...
יש מקום לביקורת, יש הרבה מה לבקר. אין מחסור בישראל וגם בחו"ל במוצר הזה ששמו ביקורת על ישראל. הרי איפוא שמזכירים את השם ישראל, ישנה ביקורת צמודה. אבל לא זה העניין.
ברגע שהביקורת מערערת על עצם הלגיטימיות של הקיום – נפסק הדו-שיח. זה בדיוק מה שעשתה יעל ברתנא במיצג הווידאו שלה – במיצג הזה ישנה כאמור הכרזה שאין מקום למדינת ישראל, אי-אפשר ליהנות או לקבל אמנות המבוססת על דה-לגיטימציה. ביקורת יכולה להיות רחבה וחריפה. אך חוכמת המבקר היא לשמור שלא לחצות את הקו הבלתי נראה שמעבר לו נפסק הקשר בין הביקורת לבין מי שהיא מבקרת אותו.
"אוהבת מאוכזבת של מדינת ישראל"
יעל ברתנא אינה מתגוררת כבר שנים בישראל. כיום מקום מושבה הוא באמסטרדם. בהודעה לעיתונות מטעם המוזיאון היהודי בסן פרנסיסקו לרגל המיצג, היא מגדירה את עצמה כמי שאופיינה בעבר כ"אוהבת מאוכזבת של מדינת ישראל".
ביקורת על ישראל ומדיניותה היא באופנה היום. הממשלה, האופוזיציה, הכנסת, הצבא, מערכת המשפט, התקשורת ומי לא "הרוויחו" את התוצאה הזו בעמל וביושר. כנראה שגם המוזיאון לאמנות עכשווית בסן פרנסיסקו מעוניין לתרום את חלקו ולהיות "בעניינים". תערוכה "שנויה במחלוקת" לא תזיק לפרסום של מוזיאון בינוני זה. אומנם הקונסוליה הישראלית וגורמים בפדרציה היהודית [לא כולם] בסן פרנסיסקו הביעו הסתייגות ומחאה בפני הנהלת המוזיאון. אבל לא מעבר לכך. לא עלתה דרישה להסיר את התערוכה או חלקים ממנה. נכון שכך. אין לנו צורך בטענות על צנזורה וסתימת פיות.
כך או אחרת – בעוד הביקורת על ישראל גואה בעוצמה בחו"ל ישנם גורמים ישראלים המנכסים לעצמם נישה אנטי-ישראלית ובתוקף ישראליותם עכשיו או בעבר, ועמדתם בהווה מתפרנסים לא רע. מוזמנים להרצאות בפורומים בינלאומיים, זוכים בפרסים ומקדמים תערוכות. ספק אם היו זוכים למעמד דומה אלמלא היו מוצגים כישראלים בעלי עמדות אנטי-ישראליות קיצוניות.