את הסיפור הזה סיפרתי לא פעם, ובהמשך אבהיר מדוע נזכרתי בו עכשיו.
בשנת 1994 הופעתי בבית המשפט המחוזי, תל אביב, בפני השופט
ארי אבן ארי, בערר על החלטת בית המשפט לתעבורה שלא לבטל פסילה מינהלית, משנקפו השעות וכבודו ראה שהוא לא יספיק לדון בערר, הוא החליט לדחות את הדיון לתאריך אחר. בתגובה לכך ביקשתי
עיכוב-ביצוע של הפסילה, שאם לא כן, הפסילה תרוצה עד-תום עוד לפני המשך הדיון, וממילא יתבטל טעמו של הערר.
מה עושה כבודו?
קובע את הדיון בבקשה לעיכוב-הביצוע למועד שהוא אחרי תום הפסילה! ומה יכולתי אני לעשות? לנסות לשכנע אותו שאם הבקשה תידון לאחר תום הפסילה, נזקו של מרשי יהיה בלתי-הפיך. אבל אבן-ארי אזניו ערלות, והוא לא אבה לשמוע, לא נשאר לי, בצר לי, אלא לומר לו – בתקווה שאולי זה יעזור –
אדוני עושה צחוק מהעבודה.
והאיש הזה מתלונן, ללא בושה, בפני לשכת עורכי הדין. בשנת 2005-2004 קובעים מוסדות ה"משמעת" של הלשכה – כולל בית המשפט העליון, כערכאת-הערעור האחרונה – גם כן ללא בושה, כי הייתי צריך להשלים עם הוצאתו-להורג של מרשי, ותחת זאת
להתלונן בפני נציב תלונות הציבור על שופטים,
מוסד שעתיד היה לקום רק עשר שנים לאחר מכן, ובאותה העת – בשנת 1994 – הוא לא נראה אפילו בחלומו של ח"כ-לעתיד יוסי פריצקי, שהיה מייסדו ועורכו הראשון של חוק הנתל"ש (חנתל"ש).
ועכשיו, לאור ה"הגנה" שהלשכה נותנת לחבריה, ולאור ההגנה שבית המשפט העליון נותן לשופטים אשר סרחו, תבינו יותר טוב למה אני מתכוון במונח
היכלות הטומאה.