בשבת, כשישבתי בבית הכנסת, הקשבתי לקריאת התורה. הבעל קורא קרא: "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁש מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה, הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ". ואני חשבתי לעצמי: מדוע גרמה העובדה שמשה לא הגיע בזמן הנקוב לכך שהם ביקשו אלוהים אחרים? האם משה היה להם כאלוהים? כנראה שכן, וכאן נעוץ שורש הבעיה.
בני ישראל לא היו מסוגלים להתחבר אל ניצוץ הבורא שבתוך לבם. הם לא ראו את האור שבתוכם. הם לא ראו את האפשרות שלהם להיות בוראים של חייהם. הם היו תלויים במשה כדי להתחבר אל האלוהות.
אבל לא זוהי משמעותה האמיתית של היהדות. היהדות אומרת לנו "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנַי", והכוונה היא לכל דבר שהוא אינו האל, גם לבן אדם אחר. ברגע שאנו נותנים לאדם אחר, יהיה דגול ככל שיהיה, את אפשרות השיפוט שלנו, מבטלים את עצמנו מפניו ופועלים כרובוט על-פי הוראותיו, הרי אנו עובדי אלילים.
לא בכדי נאמר: "עשה לך רב". האדם צריך לבחור את הרב שמתאים לו, שידבר אל לבו, שיוכל להוביל אותו בדרך הנכונה. אבל הרב הזה אינו אלוהים. הוא נציגו של האלוהים, הוא נותן עצות, אבל האדם עצמו, ורק האדם, יכול להחליט על דרכו.
כאשר ביקשו בני ישראל מאת אהרון לעשות להם אלוהים אחרים, הם בעצם הודו בפני עצמם שהם אינם מסוגלים להתחבר לאל בלי מתווך. וכאן בעצם הם זרעו את זרע העבדות, עבדות מצרים. הם היו עבדים, לא בני חורין. כך הם רצעו את אוזנם, ונעשו עבדים למשהו מחוצה להם. הם השתיקו את קול הנשמה העמוק שבתוכם כדי לשמוע קול חיצוני, כוזב, שיתעתע בהם. הם האזינו לקול החומר המתכלה, במקום להאזין לקול הנשמה הנצחי שבתוכם.
גם כיום קשה לרבים מאתנו להשתחרר מהעבדות הזו, מהתלות הזו בגורם חיצוני. אנו זקוקים לרופא שירפא אותנו, בעוד שכוח החיים ומערכת החיסון הם שמרפאים את הגוף, ולא הרופא.
כאשר נשברת לנו חס וחלילה יד או רגל, אנו הולכים לרופא כדי שיקבע את העצם במקומה. אבל האם הרופא הוא שמחבר את שתי העצמות שוב זו לזו? הרופא יכול רק לעזור לגוף לרפא את עצמו, וזה הוא הרופא האמיתי, רופא שברוב צניעותו יודע את מקומו ואת תפקידו ואינו מתנשא מעל החולה, הוא מלא חמלה אליו ואל מצבו, מדבר אליו בגובה העיניים, מסביר לו את מחלתו ואת סיכויי החלמתו, ואינו נותן פקודות ומחשיב את עצמו לאלוהים.
אנו זקוקים כל הזמן לאנשים שיעזרו לנו בחיינו, אבל פעמים רבות אנו מוותרים על המחשבה העצמאית ונעשים תלויים בעורכי הדין שלנו, ברואי החשבון שלנו, בפסיכולוגים שלנו, ובכל שאר נותני השירותים, שעבודתם חיונית לחלוטין, אך אסור לנו לתת להם את השליטה בחיינו.
זוהי בעצם עבדות מצרים שעליה מדברת התורה, וזוהי העבדות שממנה אנו צריכים להשתחרר בפסח, בליל הסדר. זוהי עבדות רוחנית, לא עבדות פיזית. זהו חטא העגל, החטא של חוסר ההכרה בערך עצמנו וחוסר ההכרה של ניצוץ הבורא שבתוכנו.
לכן שבר משה את הלוחות הראשונים, כי הם לא התאימו למצב המודעות של בני ישראל. הלוחות הראשונים ניתנו למשה על-ידי הבורא והם היו כתובים באצבע אלוהים, בצורה כזו שצידם הקדמי והאחורי היה זהה. זה מסמל את "וְהָיָה תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ", כלומר את הזהות המוחלטת שבין האדם ובין בוראו.
את הלוחות השניים פסל משה בעצמו, רמז לפסל. אלה לוחות מעשה ידי אדם, והם מסמלים את העבודה הרוחנית המאומצת שעלינו לעשות כדי להביא את עצמנו שוב למצב המודעות שבו היינו על הר סיני, מצב מודעות של "בִּלַּע הַמָּוֶת לַנֶּצַח". מצב מודעות של התמזגות מוחלטת של האדם עם האל.
אנו נמצאים עכשיו לפני פסח, וזמן הניקיונות מתחיל. הניקיון האמיתי הוא הניקיון הרוחני. בכל פעם שבה אנו מנקים חמץ מביתנו, עלינו לחשוב על משהו שלילי בתוכנו שאותו אנו מנקים. רק זוהי הדרך להתנקות באמת מבפנים, ולהגיע אל הפסח טהורים וזכים יותר, כדי שנצליח לעדות עלינו שוב את העדי שאיבדנו בזמן חטא העגל: עדי הוודאות שבכוחנו לברוא את חיינו ואת גורלנו במו ידינו.