ארבע רוחות הכלכלה

הכיוון האחד והפשוט ביותר, הוא לא לעשות כלום. למרות שהמילה "אנרכיה" כבר נתפסה על-ידי תנועות שונות ומנוגדות נשתמש בה מחוסר אלטרנטיבה לתיאור המצב הזה. באנרכיה מוחלטת הממשלה אינה מתערבת, איש הישר בעיניו יעשה. אנרכיה בתחום המיניות מזכירה את מה שהיה בתקופת האדם הקדמון כשאין חוקים האוסרים על אונס, ריבוי נשים (תופעה שבתחום הכלכלי מקבילה למונופוליזם), גילוי עריות וכו'. כך גם אנרכיה בתחום הכלכלה היא מצב שבו מותר להעסיק כל אחד בכל צורה, ולנצל כל הון לכל מטרה בלי כל מגבלה חברתית או מוסרית. ברור כי מצב כזה של "כל דאלים גבר" אינו רצוי בשום תחום. הכיוון השני, שמנוגד לו בתכלית, הוא מצב שבו הממשלה לוקחת אחריות מלאה לתחום המדובר. נקרא לו כמובן "הלאמה". בכלכלה, הממשלה לוקחת בעלות על כל החברות במשק, ובהקבלה המינית באופן שדי ברור שלא יעלה על הדעת - נציגי השלטון, והם בלבד, לוקחים על עצמם את התפקיד לקיים את כל מצוות פרו ורבו, וחל איסור מוחלט על אנשים פרטיים לעסוק בכך מחשש שהם ינצלו יכולת זו לצורך הפקרות מינית. תופעה כמעט כזו התקיימה בתקופות קדומות בחברות אחדות בהן השליטים היו בונים לעצמם הרמון, וחלק מנתיניהם אולצו להפוך לסריסים. גם בתחום המיני וגם בתחום הכלכלי נדרשים אמצעים דרקוניים כדי לאכוף את המגבלות הנחוצות, הנוגדות לטבע האדם, כדי ליישם הלאמה, אך בעוד שבתחום המיניות כל בר-בי-רב יבין שאמצעים כאלה לא יעלו על הדעת, בתחום הכלכלי יש מיעוט קטן של אנשים שסבורים שהלאמה היא מצב אוטופי אידיאלי. הטלקומוניקציה הייתה תחום שלפני עשרות שנים בודדות הייתה מולאמת במדינות רבות בעולם לרבות כמובן-ישראל, והדעה הרווחת הייתה שלא ניתן אחרת. הניסיון מלמד שביטול ההלאמה של הטלקומוניקציה לא רק שהיה אפשרי הוא גם היה מועיל. גם כיום בישראל, תחום אספקת המים נמצא עדיין בהלאמה מוחלטת למרות שמדינות לא מעטות בעולם נוהגות אחרת. כיוון שלישי, שמנסה להוות סוג של פיתרון לאפשרות של ניהול פרטי בלי מתן אפשרות להפקרות, הוא הפרדה בין ההחלטה לביצוע. בעוד את הביצוע משאירים לסקטור הפרטי, את ההחלטה משאירים בידי השלטון. שיטה זו נקראת "ביורוקרטיה". באופן המוחלט שלה נדרש אישור או רישיון של פקיד ממשלתי לכל פעולה. אם נתייחס לאלגוריה המינית, כל פעולת חיזור, יחסי מין, נישואין והבאת ילדים ידרשו קבלת אישור בכתב ומראש מהרשויות. מצב זה הוא כה אבסורדי עד כי קשה למצוא לו תקדים בהיסטוריה האנושית, אם כי הרבנות בישראל מנסה בהצלחה לא רעה ליישם אותו לפחות לגבי הנישואין. במישור הכלכלי, הביורוקרטיה הייתה ונשארה מאוד נפוצה. אומנם התקדמנו רבות מהתקופה שבה נדרש אישור לכל פעולת יבוא או יצוא ולכל הקמת מפעל, אך עדיין תחום הנדל"ן בישראל הוא עתיר ביורוקרטיה, והוא אינו היחיד. כדאי לשים לב שכל שלוש השיטות שהצגתי עד כה פותחות פתח רחב לניצול לרעה, בין אם של החזקים במשטר אנרכי, ובין אם של נציגי השלטון במשטרים המולאמים והבירוקרטים. הטבע האנושי אחראי לכך שאם קיימת פירצה המאפשרת ניצול לרעה היא תנוצל. מן חוק מרפי כזה.

הכיוון הרביעי מנסה לתת מענה לכל הקשיים שהוצגו עד כה וגם להילחם באפשרות של ניצול לרעה על-ידי יצירת שקיפות וכללים ברורים אחידים וידועים מראש לכולם. לשיטת משטר זו אני מציע לקרוא "רגולציה". היא מיושמת על-ידי חקיקת חוקים אשר לפיהם על כולם לנהוג, והפעלת גופים מפקחים שתפקידם לוודא את האכיפה. בתחום המיניות, זו השיטה הנהוגה היום בכל העולם למיטב ידיעתי. קיימים חוקים ברורים האוסרים על אונס, ריבוי נשים, גילוי עריות וכך הלאה, וקיימת משטרה הדואגת לאכוף את קיומם של החוקים הללו. אם אנו עוקבים אחר ההיגיון הזה גם בתחום הכלכלי, אין ספק כי זו השיטה העדיפה. אך עדיין נשארת כמובן שאלת המינון. גם בתחום המיניות ניתן לקחת את החוקים לקיצוניות כמו זו באירן ובמדינות מוסלמיות אחרות האוסרות נשיקות בפומבי ומוציאות להורג על ניאופים. כך גם החוקים בתחום הכלכלי חייבים להיבדק על-פי מידת הסבירות. רגולציה חייבת לפיכך להיות משולבת בדמוקרטיה. קל לראות כיצד השיטה הרגולטורית יכולה להתדרדר לאנרכיה כאשר החקיקה אינה מקיפה מספיק, או כשהאכיפה אינה אפקטיבית. באותה מידה הרגולציה יכולה להביא להלאמה כאשר היא מנסה לאכוף כללים שיש להשאיר לשיקול דעת כלכלי. כך קרה בארה"ב כאשר החוקים דחפו את הבנקים למשכנתאות להעניק לכל אזרח את האפשרות לרכוש דירה באמצעות משכנתה ללא קשר ליכולת החזרת ההלוואה שלו, והתוצאה היא ששוק המשכנתאות בארה"ב הגיע היום לידי הלאמה. אולם הסכנה החמורה ביותר לרגולציה היא האפשרות שהיא תגלוש לביורוקרטיה. כך קורה כשחוקים מורכבים מסובכים ומרובי 'יוצאים מן הכלל' מביאים לידי כך שנחוצים פקידי ממשל "חכמים" כדי לעזור להמוני האזרחים "הנבערים" להבין את החוק ולקבל את ההחלטות הנכונות. או כאשר בתי המשפט נדרשים לעיתים תכופות מדי להתערב במחלוקות חוקיות בין האזרח לרשויות או בין האזרחים לבין עצמם כדי לפרש את אופן היישום של חוקים למקרים ספציפיים, ובכך הופכים בעצם השופטים בעל כורחם לבירוקרטים. בישראל כמדומני, זה המצב בנוגע לסוגי מיסוי שונים. קיים קו דק מאוד בין רגולציה לביורוקרטיה והמפתח הוא לשמור על החוקים ברורים פשוטים ואחידים. בהערת אגב, שירותים ממשלתיים באינטרנט הם אמצעי יעיל להימנעות מביורוקרטיה, משום שהם מחליפים החלטות שרירותיות של פקיד, בהחלטות לוגיות ועקביות של תוכנת מחשב.

ממשלות היום צריכות לכן למצוא את מקומן על מפה בת ארבעה כיווני רוחות. האנרכיה, בה היא מניחה לשוק לפעול בלי מעורבות. ההלאמה, בה היא מעבירה לבעלותה מגזרים במשק. הביורוקרטיה, בה היא מנהלת אותם באמצעות פקידיה. או הרגולציה (הסדרה בעברית), בה היא קובעת כללי משחק ברורים ומפקחת על קיומם. המסקנה המתבקשת היא שהכיוון הרצוי הוא הכיוון הרגולטורי, והמבחן לכיול נכון של שיעור הרגולציה הוא המידה בה היא מתדרדרת לכיוונים אחרים. אסור לשכוח קווים מנחים אלה במיוחד כאשר יש צורך לטפל במשברים, ומחמת ההיסטריה קיימת נטייה לנקוט באמצעים דרמטיים ומהפכניים.