לימין בישראל אין אלטרנטיבה אמיתית לדרכו של השמאל. כאשר השמאל מאשים את הימין בחוסר דרך וקו מחשבתי המוביל לקיפאון מדיני הוא לרוב צודק. שני הצדדים מעלים טיעונים פרגמאטיים והגיוניים, אך לשמאל ישנה גם מערכת ערכית סדורה וברורה מאוד, בעוד שלימין אין מערכת כזו כלל. כאשר מדובר בערכים הימין פונה בדרך כלל לצד הרגשי שלו, אבל בהיעדר הסבר והבנה לערכים המצויים ב"בטן" שלו – אין הוא מסוגל להתמודד מול טענות השמאל (המתאימות קוהרנטית לטיעוניו הפרגמאטיים). זוהי סיבה גדולה מאוד לחוסר הדרך ולחוסר השליטה של הימין על המדינה גם כאשר הוא נמצא בשלטון. השמאל כמובן מודע לעניין זה אך מרגיש בנוח עם המצב הקיים כי דרכו תמיד נמצאת בשליטה בקונספציה הלאומית בין אם הוא שולט או לא.
להלן שלוש דוגמאות להמחשת חוסר האלטרנטיבה של הימין:
- מוסר מלחמתי- גם אם גדעון לוי מצוי בקצה הקונצנזוס הישראלי, אין לימין תשובות אמת לטענותיו. כאשר השמאל טוען שאין זה מוסרי להטיל פצצת טון על בית מחבל מחשש לפגיעה בחפים מפשע – התגובה הניצחת של הימין היא בסגנון: "אל תהיו יפי נפש" או "תצאו ממגדל השן שלכם בתל אביב". לאחר תגובה אמוציונלית זו עולה ההסבר הביטחוני לצורך טיל המטוס, או המחסומים או השליטה על השטחים וכו'. זוהי תגובה פתטית חסרת אידיאולוגיה שהרי גם אם הצרכים הביטחוניים הכרחיים, עדיין אין הם עונים על שאלות המוסר המהותיות.
- השלום- "הם לא באמת רוצים שלום" - כמובן התשובה האולטימטיבית ביחד עם ה"אין פרטנר בצד השני". אולי טענות אלה הן נכונות, אך כל עוד הימין מודה שגם הוא רוצה שלום בדיוק כמו השמאל הוא יישאר תקוע. הרי מה הוא מציע במקום? שום דבר! הוא בסך-הכל אומר שהמציאות העכשווית אינה מאפשרת את השלום. ועם חוסר אלטרנטיבה מה נשאר לעשות כשמגיעים לשלוט? לחפש את השלום כמובן. ואם לא מוצאים אז מקסימום "מנהלים".
- דמוגרפיה- לימין אין כלל שום תשובה לנושא זה. מקסימום ניתנת תשובה של חוסר מעש כי המציאות כרגע לא מאפשרת לעשות דבר. המעטים שמנסים לתת חצי תשובה מפחדים מהמותג "גזענים" ובזה נגמר הסיפור.
חוסר האלטרנטיבה הימנית מונעת ממנו להיות משפיע בתחומים רבים אחרים. בישראל אין כלל מודעות לאלטרנטיבה המצויה בנושאים כמו: כלכלה, חינוך, התערבות הממשל בחיי הפרט, תרבות, משפט, איכות הסביבה וכו'. השמאל שולט בקונספציה הלאומית ולכן שולט באין מפריע בכל התחומים הללו גם כן (מבלי להיכנס להיסטוריה של השתלטותו הכוחנית על מוקדים אלו).
גם הימין וגם השמאל משתמשים לרוב בטיעונים פרגמאטיים אך השמאל מצויד במערכת ערכים סדורה (מערכת ליברלית פוסט-מודרנית) בעוד שהימין לא. לכן הימין מעלה את הביטחון על נס בעוד השמאל מודע לבעיות אך מוכן לוותר עליהן למען ערכיו. בלי לשים לב, אפילו הימין בעצם מודה שהוא – ביחד עם השמאל – שותף לאותה מערכת ערכים בדיוק, רק שההבדל הוא בקריאתו את המציאות.
צודק השמאל שאומר שעוד 20-10 שנה ימצא הימין את עצמו באותה נקודה בה מצוי השמאל היום, כי הוא מבין שהם נמצאים באותה רמה ערכית (אפילו אם הימין אינו מודע לכך וחושב ההפך!) ורק המציאות הפרגמאטית מפרידה ביניהם. על הימין למצוא אלטרנטיבה ערכית-רעיונית שתדע לענות על שאלות המוסר והצדק ולא רק על השאלה היכן יעבור הקו הירוק.