אין לך בכל תבל עם יותר סכיזופרני מעם ישראל, והדברים נכונים בעיקר לגבי בעלי תפיסות והשקפות עולם מרכזיות, חפים מקיצוניות לכאן או לכאן. אין לך בעולם הנהגה כמו זו שבישראל, שמתנהלת ופועלת בדיוק כפי שכתבה ההיסטוריונית היהודייה-אמריקנית פרופסור ברברה טוכמן בספרה 'מצעד האיוולת': נגד החלטות של עצמה, ההיפך מההיגיון הבריא, גם כשברור לה כי היא פועלת כך.
הנה כמה דוגמאות שימחישו עד כמה הסכיזופרניה שלנו עמוקה אבל לא תמיד מומלץ על טיפול, כי טוב לעתים שכך הם פני הדברים.
אנחנו, למשל, רוצים להתנהג בדיוק כמו אויבינו, על-פי אותן אמות מוסר, אותן משוואות, ממש מידה כנגד מידה, אבל אנחנו לא מעיזים לעשות כן. כי במקרה כזה מה יהיה ההבדל בינינו לבינם? לא יהיה, מה שיותיר אותנו "ככל הגויים" ולא "אור לגויים".
אנחנו, למשל, רותחים מעצבים כשמשטרת ההגירה מתנכלת לעובד זר שבסך הכול בא אלינו כדי לשבור רעב, להוציא כאן את מטה לחמו. אבל אנחנו מתרגזים הרבה יותר, כשאנחנו "מגלים" כי משרד העבודה והרווחה נתן עוד 3,000 אישורי עבודה לעובדים מסין או מטורקיה, בזמן שהאבטלה אצלנו הולכת וגואה.
אנחנו מאוד מתקוממים על היחס המפלה שהמדינה מעניקה לערביי ישראל מחד, אבל אנחנו מתפלצים כשאנחנו שומעים כיצד הם, לא כולם, מתנהגים כמו אחרון החמאסניקים בגישתם ויחסם למדינה, קרי למדינתם.
אנחנו סבורים כי מאבק לאומי הוא לגיטימי, וכזה המאבק של הפלשתינים, אבל אנחנו מתפלצים כאשר ערביי ישראל נאבקים במדינתם בשם עמם.
אנחנו דורשים מערביי ישראל נאמנות, שזה כולל גם שרות צבאי/לאומי, אבל מה זה יעזור להם, אם לדרוזים שדווקא כן משרתים בצה"ל זה לא עזר גם אחרי שנים רבות.
אפרופו דרוזים: אנחנו מתעבים את אותם דרוזים המזדהים עם סוריה, אבל אנחנו "שוכחים" כי בחלק גדול מהכפרים שלהם אין עדיין חשמל, מים, ביוב, שהם סוג של לגיטימציה להזדהות עם אויבנו מצפון.
אנחנו ממש גאים בברית הדמים שלנו עם הדרוזים, ברית שהולידה גיוס לצה"ל ואפילו אלוף אחד, כמה תתי אלופים והרבה בעלי דרגות נמוכות יותר, אבל אנחנו מתביישים בעצמנו כשאנחנו מסתובבים במג'דל שאמס, מסעדה ועוד כמה ישובים בגולן, שהחיים בהם זהים לאלו של החזירים בדיר.
לנו יש מדינה אחת בלבד, לערבים יש 21 מדינות. ארץ ישראל היא שלנו מאז ומעולם, אבל מה לעשות שאחמד ומחמוד נולדו כאן בארץ הזו, ואילו אבי ואביך נולדו בלוב ובפולין ורק הגיעו לכאן לפני 60-70-80 שנה. ככה שהארץ היא שלנו, אבל גם שלהם, כי גם הם, לא כולם, נולדו כאן או הגיעו לכאן לפנינו...
אנחנו עם שסובל מדלות דמוגרפית עד לכדי איום ממשי של הפרת האיזון בינינו לבין המיעוטים כאן בארץ, אבל אנחנו לא מהססים לתקוף את בני עדות המזרח על תכנון לקוי בילודה.
אנחנו בטוחים כי הבאת תשעה ועשרה ילדים בחברה הערבית ובעקבות כך קבלת קצבאות ילדים בגובה אלפי שקלים זה סוג של שנורר וסחיטה, אבל כשזה קורה בחברה החרדית, אשכנזית או מזרחית, אנחנו מאוד סלחנים ויותר מזה: כל ראש ממשלה המבקש להקים לו קואליציה פותח את הארנק הציבורי ומשחרר להם מיליארדים.
אנחנו כועסים על החרדים שלא מתגייסים לצה"ל, אבל אנחנו סלחנים כלפי החילונים שמתחמקים משרות צבאי דרך הקב"ן.
אנחנו כועסים על מה שעושים הבדואים בנגב, אבל אנחנו שוכחים כי אנו אלו שזרענו רוח ביחסינו כלפיהם ולכן אנו קוצרים סופה.
אנחנו לא חדלים לרגע לתקוף את הממשלה ומשרד הרווחה על אוזלת ידם בכל הנוגע לתמיכה במיעוטי יכולת, אבל אנחנו תמיד הראשונים לפתוח את הארנק והכיס כדי לתרום לאותם נזקקים, למרות שבכך אנו פוטרים את הממשלה ממחויבותה כלפי האזרח - ואנו נוהגים כך, למרות שאנו יודעים מראש את ההשלכות של התנהגותנו.
ולסיום, בכל העולם יודעים כי אנו עם הספר, כזה שבקושי קורא ספרים, כי הוא עסוק רוב זמנו בכתיבתם...
לחיי העם הזה.