הפיגועים האחרונים שאירעו בישראל בתקופה האחרונה מעלים שוב את השאלה העיקרית והיא, האם יש פרופיל שניתן לשרטט לגבי המחבל הפוטנציאלי? התשובה מורכבת מאוד, אך יחד עם זאת, בעקבות מחקרים פסיכולוגיים והתנהגותיים, עלינו לבחון את הסוגייה במלוא כובד הראש.
במשך שנים רבות שירותי הביטחון השונים ניסו לבנות פרופיל של המחבלים. התפישות לא נבחנו מעולם בצורה עניינית ומדעית אלא, כרגיל, בצורה חובבנית. ההבחנה הברורה ביותר הייתה של "אנחנו" הטובים ו"הם הרעים". אם נניח שאנו מודעים ל"אנחנו", הרי לגבי הזיהוי של ה"הם" המלאכה קשה ביותר. מוסכמות רבות נשברו במשך השנים מאז הפכה ישראל למודת פיגועים, במיוחד פיגועים של המתאבדים.
לפני שנים לא רבות הייתה שלטת בישראל התפיסה שהמחבלים המתאבדים הם צעירים, שטופי מוח, הממתינים בקוצר רוח להגיע לגן העדן שבו יפגשו את עשרות הבתולות הממתינות להם. מתברר שרבים מבין המפגעים המוכנים למות הם לאו דווקא צעירים חסרי מעש ואוהבי העולם הבא. ברבים מן המקרים, היו אלה בעלי משפחות, נשואים עם ילדים, אשר בשם אידיאולוגיה זו או אחרת, לאו דווקא דתית, היו מוכנים למות בעד רעיון הפגיעה באזרחי ישראל. פיגועי הטרקטורים השונים ואפילו הניסיון האחרון של הבדואית בת ה-16, מוכיחים שהפרופילים שנבנו במשך שנים אינם מדוייקים. נטינו לחשוב שרק בשם האיסלאם הפונדמנטליסטי מוכנים מחבלים להתפוצץ במרכזי הערים או לארוב לאזרחים תמימים בצמתי דרכים. העיסוק האינטנסיבי בחמאס כארגון דתי פונדמנטליסטי השכיח מאתנו שחמאס איננו רק ארגון דתי הפועל לשם הפצת הדת, אלא ארגון חברתי ותרבותי הנטוע עמוק בתוך החברה הפלשתינית.
הקלסיפיקציה של "אנחנו" ו"הם" השכיחה מאתנו גם שישנן סיבות נוספות אשר עלולות להוביל אנשים להפוך למחבלים בכלל, ולמתאבדים בפרט. נוח היה לשירותי הביטחון השונים להשלים עם ההכללה של החברה הישראלית של "הטובים" ו"הרעים". הדוגמה הטריוויאלית ביותר בהקשר זה היא אותה תפיסה אשר גרסה שנשים לא תהיינה מוכנות להפוך למחבלות מתאבדות או בכלל, עד שהתברר לכולם שלצערנו ישנן כאלה. במשך שנים רבות נטינו לחשוב גם שכול אותן קבוצות מיעוט המרכיבות את החברה הישראלית תמשכנה לשבת בשקט, לאור מדיניותן של ממשלות ישראל השונות אשר לא ייחסו חשיבות גדולה במה שקורה בתוך חברות המשנה הללו.
בקרב הדרוזים והבדויים עוברים תהליכי הקצנה. ככל שמגזרים אלה אינם זוכים לטיפול נאות מצד מוסדות המדינה, כך הסיכונים הולכים וגדלים. מן הראוי שקובעי המדיניות בישראל יתנו את דעתם היטב למתרחש. ככל שההזנחה ותחושת הניכור בקרב המיעוטים הללו ילכו ויגברו, גם ההקצנה תגבר באופן פרופורציונאלי.
באוגוסט 2008 פורסם בעיתונות הבריטית מחקר רב חשיבות של שירות הביטחון MI5 העוסק בדיוק במיפוי וזיהוי הטרוריסטים הפועלים בבריטניה. ראוי שגם הקורא הישראלי ייחשף לממצאים, ובמיוחד אלה המופקדים על בטחון המדינה. המחקר המעניין מפריך באחת את הסטריאוטיפים שהיו נחלת הבריטים כולם.
מרבית הטרוריסטים אינם פונדמנטליסטים איסלאמיים, לא מהגרים, אלא אזרחי בריטניה, אם כי חלקם כן התקרבו לדת בתקופה האחרונה. לרובם של הטרוריסטים יש משפחות, והם לאו דווקא רווקים המוכנים לסכן את חייהם מבלי לפגוע בבני המשפחה הקרובים. תחושת הניכור והאפליה הם הדלק המניע אותם. המחקר מסכם, וזו אולי המסקנה המעניינת ביותר, בקביעה שלא ניתן לשרטט פרופיל מדויק של הטרוריסט הבריטי העומד לבצע את זממו.
על אף העובדה שמצבה של ישראל שונה, ומטבע הדברים הטרוריסטים באים מתוך האוכלוסיה הערבית בעזה ויהודה ושומרון וכן קבוצות אתניות המהוות מיעוט בתוך ישראל, מן הראוי שגורמי הביטחון ינסו למפות את האיומים תוך פתיחות מחשבתית ומוכנות לקבל ולהפנים ממצאים חדשים. ראוי שגורמי הביטחון בישראל יתחילו לשקוד על עבודה מאומצת ורצינית שעשויה להקטין את הנזקים באופן משמעותי תוך מתן הדעת לאספקטים השונים של הבעיה.
בהיותה של הסוגיה מורכבת כל-כך, מתבקשת הסקת מסקנות לגבי המניעה היעילה ביותר במצב של היעדר פרופיל מיוחד. אין ספק שזו מלאכה קשה מאוד, אך אם נתפתה להכללה, התשובה היא הרתעה כלפי המבצעים הפוטנציאליים. כדי להשיג זאת חייבת להיקבע מדיניות מוסכמת לא רק על גורמי הביטחון השונים אלא גם על הגורמים הפוליטיים, מערכת אכיפת החוק והמערכת המשפטית, שעיקרה נקיטת צעדים בלתי שגרתיים ולא מן הסוג שהיינו עדים להם עד היום. במאמץ רציני, ניתן להגיע למדיניות מסוג זה.