הדמוקרטיה, שאמורה להביא לשליטת העם באמצעות ממשל נבחר ואחראי, מוצאת את עצמה משעבדת מרצון ומטימטום את כלכלתה לשליטתם של שיגיונותיהם ושאיפותיהם של "הנפילים" שהיא מצמיחה מתוכה, כדי שיניעו עבורה קדימה את המשק הלאומי שלה. מאחר שלמרכיבי הממשל הנבחרים, אין את העוז הלאומי הנדרש לבצע את שלעיתים נחוץ, אך בלתי פופולרי, כי בכך הם מסכנים את סיכויי המשך בחירתם. לכן כדי "לייצר" צמיחה, ממשלנו הנבחר "מפריט את עצמנו לדעת" בידיהם של שליחים שכאלה, על-מנת לטשטש את הקשר שבין מעשיו לתוצאותיהם. ההצלחה, הצמיחה, תותיר את הבוחר מרוצה ותומך, הכישלון, ההאטה, יטשטשו את הקשר הנסיבתי ויותירו בידי הממשל מרחב תמרון מספיק, להסתיר את מלוא אשמתו ולצמצם את כמות המתנגדים...
מדיניות ההזרמה האדירה של הון זול ולקיחת האחריות וההתחייבויות שלוקחים הממשלים המערביים על עצמם כדי למנוע קריסה, להניע מחדש את גלגלי הצמיחה זה סוג של היענות מיידית ללחץ הנובע מהיסטריה חברתית! זאת הוכחה ניצחת לכך שהממשלים הנבחרים מסובכים עד לצווארם עם הנפילים האלה ואין כבר אפשרות מעשית להפריד ביניהם. הנפילים, שהם למעשה זרוע ביצועית-פרטית "ויעילה" של הממשלים הנבחרים, ניפחו את המשקים בלי בקרה, גם כדי לרצות את הממשלים, מקבלים מהם עתה עירוי הוני על חשבון העתיד של ילדינו, ושוב למען אותה המטרה "גלגול הבלוף" הלאה. מה שעושים היום הממשלים הוא בבחינת חטא על פשע, הם דוחים את מועד המוות ורק מעריכים את משך הגסיסה... מפחד תוצאות כאבי הריפוי, ועל חשבון הבראת וחיי הדורות הבאים.
כך מוצאת עצמה השיטה הדמוקרטית במשק הקפיטליסטי, מכלה את עצמה בכלים שלה עצמה. התוצאה למשקי הבית הקפיטליסטים, אינה שונה מתוצאת השיטה הקומוניסטית. ההבדל הבולט היחיד שהקומוניזם ביצרו שוויון מדומה של דלות, מחק את החלומות והאשליות מבני האדם, בעוד שהקפיטליזם מייצר ומספק אותם בשפע, ביחד עם אי-שוויון קיצוני ועם אותה הדלות...
"תהליך טבעי"?
מה יכולה להיות המשמעות המעשית של הבריחה מהסקת מסקנות אמיצה ומהתמודדות היום? כל מה שהפוליטיקאים הדמוקרטיים מעדיפים לעשות מאז ומעולם: דחיית הקץ, שפיכת הון על חשבון העתיד, יצירת צמיחה מלאכותית באשליה "שהטבע יעשה את שלו", וגלגול הבעיות הקשות לבאים אחריהם. מישהו יצטרך בסופו של תהליך לשלם ואלה יהיו בנינו או נכדינו.
קטונתי מלנבא מה שמומחי תורת המשחקים לא מסוגלים, אבל מניסיון העבר, מתיחת הפערים הכלכליים מעבר "לתחום האלסטיות" תביא לקרע מוחלט, ובצירוף הקוטביות החברתית המתעצמת לפנינו מתכון ידוע לקריסה הרס מהפכות ומלחמות. נוכל "להתנחם" בדרכנו הפטליסטית, להוסיף ולהאמין שזה תהליך "טבעי" הכרחי, בלתי-נמנע, שכולו נובע מחולשותיו של האדם שהן גם בסיס הרעיון הקפיטליסטי. יגיע חורבן פיזי שייצר התחלה חדשה אשליות ותקוות... כשם "שחווינו" כבר חורבנים היסטוריים בעבר.
אל מול "התחזית" "לרעידת האדמה" המובנית והאפוקליפטית הזאת, מתגמדת כל משמעות המרד של נפילים אמיתיים, ואילו מרד העופרים הוא בבחינת אדווה בצלוחית של מים.
איין ראנד הייתה סוג של "נפילה" ספרותית, שפרצה לתודעה בזמן ובמקום הנכונים, ושייצרה בסיכומם של הדברים, רק עוד רומן ספרותי חזק ומרתק. לעומתה, חזונו של קארל מרקס ייתכן שלא אמר את מילתו האחרונה... אולי הוא רק צריך לייצר כלים יותר יעילים להתמודדות מול חולשות האדם והחברה?... ובכך תסייע לו לבטח חמדנותו המיידית והאין-סופית של הקפיטליזם "הנאור"...