לדוגמה: "מצעד החיים". זהו אירוע שהוא ביסודו לא ממלכתי אך עם השנים קנה לו מקום במעגל השני של האירועים. לדעתי, ואני מביע אותה בזהירות רבה, הרושם והתחושה הם שאירוע זה הפך למעין "מופע", happening קבוע באושוויץ ובבירקנאו. בשנה שעברה, אם אינני טועה, ראינו, זאת הפעם הראשונה, גם ספר תורה שהוחזק בידי הרב הראשי לשעבר, הרב ישראל לאו, כיום יו"ר מועצת יד ושם, תופעה שאותי לפחות התמיהה.
אני חש שלא בנוח עם המצעד הזה, זה שנים. ראשית, הוא מפלה. השנה משרד החינוך קבע תעריפים מיוחדים להקל על נטל ההוצאות. בכל זאת, הוא אינו מאפשר לכל הצעירים להגיע לפולין, אלא לאלה שיד משפחותיהם משגת הוצאה זאת, אף שהיא מסובסדת. שנית, יש והיו תופעות לא רצויות, כמו בכל מסעי נעורים, שמיד לאחר הטקס, היה איזה פרץ של השתוללות, כאילו להשתחרר מן המועקה, או סתם ליהנות מביקור בארץ לא נודעת. הרי ראש ממשלת פולין עצמו התלונן זה לא מכבר כי חשוב מאוד שהתיירים הישראלים יכירו גם פולין אחרת מזאת של היותה בית העלמין הגדול ביותר עלי אדמות. לעצם הביקור דעתי היא שמי שבכל זאת רוצה לצאת ולראות במו עיניו את גאיות ההריגה ייצא לפולין לבדו או עם משפחתו. הרי בלאו הכי ניצולים או בניהם נוסעים לפולין או למקומות אחרים כדי לראות את מקום הולדתם.
ראוי היה יותר ש"מצעד החיים" ייערך בין הר הזכרון לבין הר הרצל, כפי שהוא מתקיים באחרונה. זהו המסלול הטבעי, בדיוק כמו הגשר שבין יום השואה לבין יום העצמאות. הרי אין צעד סמלי יותר מאשר צעדה בין שתי פסגות אלה. את אושוויץ ואת בירקנאו על כל האלמנטים האור-קוליים ניתן לראות טוב יותר ביד ושם. אפשר ולרבים זה יהיה ביקור ראשון הן ביד ושם והן בהר הרצל. אבל המסע לפולין הוא רק פן אחד שיש ליתן עליו את דעתו.
שאלתי לדעתו של פרופסור יהודה באואר, מן הבולטים שבהיסטוריונים לתקופת השואה בארץ ובעולם, על כך, ועל אירועי היום בכלל. על זה כתב לי בקצרה: "בסך-הכל אני מסכים איתך. עוד מראשית הנסיעות המאורגנות לפולין במסגרת "מצעד החיים" התנגדתי לכל העניין כפי שהתבצע, אף שבעצמי הכנתי קבוצות של י"א-י"ב למסע מטעם בתי ספר שלא במסגרת מצעד החיים. לטעמי, בבית קברות לא "צועדים" אלא הולכים על בהונות הרגליים; גם לא שרים ומניפים דגלים, ובוודאי לא נושאים נאומים פוליטיים תמוהים כפי שעשה בעת האחרונה הרמטכ"ל, ולפניו בוורשה נשיא המדינה שמעון פרס.
"אשר לציון יום השואה, לחמתי בלא הצלחה למחוק משם היום הזה את התוספת "והגבורה", שכן הגבורה כלולה בשואה, היא חלק ממנה, כפי שהייאוש והכניעה הם חלק ממנה, ולא מדובר רק על גבורה פיסית, אם גם עליה מדובר".
אשר לשאלה בדבר עדות אישית אמר: "אינני סבור שיש היום טעם לראיין קשישים על מה שארע להם לפני 65 שנים. עדויות כאלה אינן אמינות כבר, ויש ביד ושם 33,000 עדויות בכתב, בצורות שונות, ועוד 1,500 על וידיאו, ובאוסף שפילברג בלוס אנג'לס יש 51,000 כאלה. אפשר בהחלט לעבוד על חומרים כאלה. יש עוד די הרבה תחומים בהיסטוריה הזאת שאינם ברורים - בעצמי סיימתי לפני זמן מה ספר על עיירות יהודיות במזרח פולין - נושא עליו אין בשום מחקר היסטורי [ואני מייחד לכך קטע בהמשך. צ.ג] ויש עוד נושאים. על החינוך. בנושא עבדה שולמית אימבר מיד ושם, ודומני שהיא מצאה את המפתחות הראויים לעניין זה, כאשר התוכניות שלה מותאמות לרמות שונות וסוגים שונים של בתי ספר. יותר מסובך הוא עניין חינוך מבוגרים, כי רוב המידע הנפוץ בציבור הוא מוטעה ומוטה, וזה לא קל למצוא פתרונות: דעות קדומות קשה לעקור משורש".
עד כאן הדעה המתומצתת מאוד של פרופסור יהודה באואר לשאלות שהצגתי לו בכתב. אגב, עמיתו של פרופסור באואר, פרופסור ישראל גוטמן, ממניחי היסודות למחקר ולתיעוד תולדות השואה וספיחיה, במסגרת "יד ושם" ובעולם, בדעה שאין לבטל מנהג המסע המרוכז לאושוויץ, שהפך למסורת. עם זאת הוא בהחלט בעד "מצעד חיים" שבין הר הרצל להר המנוחות, לא רק כדי לאפשר לאנשים שאין בידם הממון לנסוע לפולין, אלא גם כערך בפני עצמו.
על היבט זה מעיר ראול טייטלבאום, עיתונאי וחוקר השואה: "אני שותף לביקורת על האופי של "מצעדי החיים" בפולין. כללית כפי שמצעדים אלה מתבצעים הם מעוותים את התמונה והפכו את הפולנים לשותפים של גרמניה הנאצית בהשמדת היהודים. אם לא גרוע מזה. עוד כאשר התחילו הנסיעות האלה לפולין באמצע שנות ה-90 (50 שנה לשחרור), הבעתי את דעתי כי מן הראוי היה שנסיעות אלה של הצעירים היהודיים ייערכו דווקא בגרמניה - גם כדי להזכיר לגרמנים וגם כדי שצעירנו ילמדו מהיכן צמחה תופעה מפלצתית זו דווקא על-רקע של החברה הגרמנית הנורמלית של ימינו. אולם, היוזמים והמארגנים העדיפו את הנסיעות למחנות ההשמדה לפולין".
אשר לעדויות שאליהן מתייחס פרופסור באואר, אין כל צל של ספק שחלק זה הוא לרבים, שלא התנסו בכך אישית, החלק המשמעותי ביותר. מדובר בשרידים שעברו את כל מדורי התופת והנה הם בדמותם ובצלמם מספרים מה שעבר עליהם ועל עמיתיהם או משפחותיהם, בין אלה שניצלו ובין אלה שנרצחו. אולם שונה הדבר כאשר המסר הזה מועבר בצורה בלתי אמצעית כמו בחוג, בבית ספר, במחנה צבאי או בכל מסגרת אחרת שבה יש אפשרות לרב-שיח מאשר בתקשורת. מצד אחד יש כאן אלמנט חיובי, מעין נרטיב של הגדה שמגיע להמונים. ומאידך יש, מטבע הדברים, צד אחר במעבירי המסר אשר גם קשור באופי המדיום. הסיפור חוזר על עצמו, אותן דמעות, אותם פרצי התרגשות ולעתים מעידות לשוניות - דברים אשר מאבדים מתוקפם באוזני מאזינים ובעיני צופים, אשר רבים מהם סוגרים את המכשירים והתועלת יוצאת בחסר.