הם נושאים על גופם פצעים פתוחים וצלקות, שלעולם לא יגלידו. במרוצת השנים הם אומנם הולכים וכלים, אבל את אותם ניצולים שעוד נותרו עימנו תלווה טראומת השואה בכל אשר יפנו, עד יומם האחרון.
רבים מהם מסתגרים בבית וממעטים ככל שניתן לצאת מדלת אמותיהם. הם נעדרים שמחת חיים, וכל ניסיון לדובב אותם על הזוועות שחוו רק מעלה חרס. הם אינם פוצים פה ונוצרים בליבם את צער השתיקה. גם בחלוף שישה עשורים הם אינם משתפים בסודם הנורא את צאצאיהם, בני הדורות השני והשלישי לשואה.
הם חיים על תרופות-הרגעה, אבל סיוטי הלילה ממשיכים בכל זאת לפקוד אותם ואינם נותנים להם מנוח. עד עצם היום הזה הם לא מסוגלים לשמוע צפירת-רכבת, שמזכירה להם את קרונות המוות, וגם לא את הצפירות העולות ויורדות של ימי הזיכרון, שרק מעוררות בהם אסוציאציות אימה.
הם, שכף רגלם לא תדרוך עוד על אדמת גרמניה הרשעה, גמרו אומר בליבם שלא ליטול, חלילה, את כספי הפיצויים הטמאים בעיניהם, אף שהם זכאים לקבלם. החרם שלהם על הגרמנים הוא טוטאלי, גם אם נותרו עניים מרודים: הם מתחלחלים כל אימת שהם שומעים את צלילי השפה הגרמנית, אינם מסוגלים לשמוע מוזיקה של מלחין בן ארץ הרשע, ונמנעים מלרכוש כל מוצר גרמני, אפילו הוא פלאה האחרון של הטכנולוגיה.
יש מהם שעדיין נוברים בפחי האשפה כדי למצוא בהם את מטה-לחמם, ויש שסתם אוגרים מזון בשקיות לכל צרה שלא תבוא; יש שלובשים מדי-אסירים ועוטים עליהם בגאווה את הטלאי הצהוב, שאמור היה להיות אות-הקין שלהם; ויש גם שנטרפה עליהם דעתם והם נזקקים לפסיכיאטר צמוד של המחלקה הסגורה, שלשווא מנסה להושיע אותם. כולם נושאים עימם את הצלקות הנוראיות של השואה, שאותן לא ניתן להסיר לעולם.
המספר של אושוויץ, החקוק עדיין על זרועם, התפילה החרישית שהם נושאים על דל-שפתיהם, ושיר הפרטיזנים שהם ממלמלים חרש-חרש אפילו היום, מעידים עליהם כאלף עדים שלמרות כל האימים שחוו, הם נותרו בשבילנו אודים מוצלים מאש, שהצליחו לשרוד. ולנו, החיים עימם, לא נותר אלא להסיר בפניהם את הכובע ולהצדיע להם בגאווה.