הברברת והפטפטת של הימים האחרונים הגיעו לשיא חדש. כאילו אינן מספיקות הבעיות שיש לנו ממילא, לפתע קופצים כמה חכמולוגים מדופלמים ומקלקלים את מה שהושג בעמל רב. בהעדר הגדרה אחרת טובה יותר, ההמלצה היא לשתוק. מוטב כך מאשר לגרום לנזקים בלתי הפיכים.
מה היה כה דחוף לשר החוץ הישראלי החדש, מר ליברמן, להתבטא בצורה כה גסה כלפי מצרים? נכון שנשיא מצרים איננו חבר מפלגת 'ישראל ביתנו', לא חבר הועד הפועל הציוני ואפילו לא מהתורמים הגדולים למען מדינת ישראל. דווקא עתה, בתקופה כה רגישה, להתבטא נגד נשיא מצרים, הרי שזו איוולת שאין כדוגמתה, המצביעה מה רחבה הבנתו של שר החוץ החדש בדיפלומטיה. מצרים נמצאת במצב עדין ביותר בעולם הערבי. הסכם השלום עם ישראל, על אף העובדה שהוא מהווה נכס אסטרטגי ממדרגה ראשונה, יש בו מידה גדולה של שבריריות. מה תהיה התועלת שתצמח מהתגרות במצרים? שום דבר טוב אלא רק נזקים. לראיה, שר החוץ המצרי, בהתבטאות גסה הגובלת בהתערבות בענייניה הפנימיים של ישראל, הצהיר ששר החוץ, מר ליברמן, לא ידרוך על אדמת מצרים עד שלא יחזור מדבריו. ואני שואל שאלת תם? למי המצב הזה מועיל? האם מתיחות מסוג זה תורמת לביטחונה של ישראל? ודאי שלא.
מצרים החלה במתקפה רבתי על חיזבאללה ופטרונה אירן. לא רק בעקיפין בלבד אלא במישרין, זו פעולה מבורכת מאוד היכולה רק לסייע לישראל במלחמתה נגד החמאס, שלו יועדה תשתית הטרור שנתגלתה במצרים. אז מדוע לגדף או להרגיז גם אם הדברים שנאמרו על-ידי מר ליברמן אינם רחוקים מן האמת? לא מוטב לשתוק ולעשות? למען האמת, גם שתיקתו של ראש הממשלה מוזרה ביותר, גם אם הוא חושב ממש כמו שר החוץ שלו. הניסיון המדיני של מר נתניהו היה אמור לשחק תפקיד מכריע לסיום הפרשה בצורה משביעת רצון. במקרה זה השתיקה איננה חוכמה.
שיא העיוורון המדיני הוא הויכוח באשר לתוכנית שתי המדינות לשני עמים. גם בפרשה זו מעורב שר החוץ, אם כי גם רבים אחרים טומנים את ידם גם בבוצה זו. ההצהרות הבלתי פוסקות של סירוב ממשלת ישראל ללכת לפי מתווה מפת הדרכים והסכמות אנאפוליס מטופשות, אך יותר מכל הן מצביעות על אי-הבנה בסיסית של המציאות. לו מנהיגי ישראל היו יושבים וחושבים ולו מעט, לא היינו מגיעים לעימות עם הממשל החדש בארה"ב, לפחות לא במישור התקשורתי. ליבוי היצרים על-ידי הצהרות חסרות אחריות מיותר לחלוטין ועלול להעכיר את היחסים בין שתי המדינות עוד יותר. מה התועלת? כלום.
חיים גורי בראיון טלוויזיוני מעניין הודה במה שרבים סבורים עד היום: השמאל צדק לגבי התוצאות ההרסניות של כיבוש השטחים לאחר 67', אך לא הפנים שהערבים אינם מסתפקים בכך. הימין מאידך, הגיע למסקנה שחלום ארץ ישראל השלמה הוא חלום באספמיה. הוא צדק לגבי הנכונות של הערבים להגיע לשלום אמיתי עם ישראל. גורי בעצם סיכם את כל התורה כולה: לצער כולם, השלום עם הפלשתינים נראה היום רחוק מתמיד. הפונדמנטליזם האיסלאמי בדמות חמאס המשולח כל רסן והמונחה על-ידי אירן, הוא השולט בקרב הפלשתינים. ניסיונות העבר מוכיחים שהבדים גדולים בקרב הפלשתינים אינם מוכנים לקבל את קיומה של ישראל אפילו לא בגבולות 67'. לו רק הפלשתינים היו מוותרים על חלומות שלעולם לא יתגשמו, כמו זכות השיבה, ייתכן והיינו יכולים להגיע למודוס וויונדי. ברגע שזכות השיבה התבררה כדרישה החשובה ביותר של הפלשתינים, אפילו יותר מאשר ירושלים, הפתרון של שתי מדינות החיות יחד זו לצד זו נגוז לדורות.
יש להודות שגם בישראל אין כיום שום גורם פוליטי אשר מסוגל להעביר החלטה על החזרת כל שטחי יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. זו אוטופיה. החוכמה היא לבחון איך בכל זאת מתחזקים סוג של שביתת נשק. המנופים אינם רבים וארה"ב יודעת זאת היטב. התיווך שלה בהחלט עשוי להוריד להבות ולהנמיך ציפיות. על ישראל שומה לעשות כל מאמץ לסייע בכך לארה"ב, ולא לדחוק אותה למהלכים העלולים לפגוע בביטחון ישראל. המלצה למדינאים: תשתקו ותעשו ולא להפך.