אין זאת כי אם שר החוץ, אביגדור ליברמן, עושה כל שניתן כדי לבודד עוד יותר את ישראל מן העולם. ולא מתוך כוונה, חלילה, אלא מתוך בורות דיפלומטית.
קודם היו אלה הצהרות הכוונות הבומבסטיות שלו, ועכשיו מתלווים אליהן גם מעשיו בפועל. עדיין לא נשכחה הכרזתו, עוד מהימים שחבש את ספסלי האופוזיציה, לפיה לישראל לא צפוי שקט, אלא לאחר שתפציץ את סכר אסואן. שום אדם בר-דעת, בוודאי לא מדינאי, לא היה מהין להעלות על בדל-שפתיו רעיון-עוועים שכזה, שתוצאותיו מי ישורן.
כבר משישב על כס שר החוץ, מיהר ליברמן להתגרות בנשיא-מצרים, חוסני מובארק, ולקרר בכך את היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. ולאחר ששלל את אנאפוליס, בטענה כי הסכם-אוסלו איננו מחייב, הוא עורר לא רק את קצפו של העולם הערבי, אלא גם את זעמן של ארצות-הברית ובעלות-בריתה. מאז מטילים יותר ויותר מנהיגים מדיניים בעולם ספקות אם יש בכלל טעם לנהל שיחות רלוונטיות עם מי שעומד בראש משרד החוץ הישראלי.
צפצוף ארוך
ואחרי אנאפוליס, מדבר עכשיו ליברמן בביטול גם על מפת הדרכים. רעיון שתי המדינות - מדינה פלשתינית לצידה של ישראל - שהפך זה מכבר לעובדה קיימת, עדיין לא בשל במוחו הקודח של ליברמן. מבחינתו מדובר בלא יותר מאשר סיסמה נבובה, או בלשונו: "סיסמה יפה נטולת-תוכן".
אין תימה, שהליברמניפסט קומם עליו לא רק את אבו-מאזן, ראש הרשות הפלשתינית, אלא גם את הממשל האמריקני החדש, הרואה בדבריו של ליברמן צפצוף אחד ארוך עליו. לאחר שהפלשתינים נואשו מכל סיכוי להתקדמות במשא-ומתן להקמתה של מדינה פלשתינית, לא מהסס ליברמן לבטל עכשיו גם את יוזמות השלום של אובמה. את משנתו המדינית הצרופה הוא גולל, ולא בכדי, באוזניו של עיתונאי רוסי: "אמריקה" - כך הצהיר בראיון שהעניק לנציגה של אמא רוסיה - "תקבל, ממילא, כל החלטה שלנו".
חד וחלק. אמריקה, אליבא דליברמן, תקבל תמיד כמובן מאליו את מדיניותה של ישראל, שהרי מבחינתו היא, כמדינה ריבונית, בכלל איננה זקוקה ל"דוד סם", בוודאי שאינה תלויה בו, וחופשייה, על כן, לעשות ככל העולה על רוחה. אמריקה, לפי ליברמן, מה שנותר לה לאמריקה לעשות הוא רק לומר אמן אחרי מה שישראל עושה.
קופת שרצים
אז נכון שהכרזותיו של הנשיא אובמה רחוקות מלהשביע את ישראל ויש בהן אפילו משום לחץ מאסיבי עליה. גם נכון שההכרזות האלה, שאינן מפתיעות, היו צפויות ממילא, ולא ישראל היא שיכולה או מסוגלת לצאת חוצץ נגדן. אבל, הליכה עם הראש בקיר, נוסח ליברמן, ש"לא חשוב מה יאמרו האמריקנים - חשוב מה שתעשה ישראל", בוודאי שאיננה מקובלת על הממשל האמריקני. לא זו בלבד שלא יהיה בה כדי להושיע אותנו - היא גם תגרום לנו נזק.
מי שמשלה את עצמו כי הזמן יעשה את שלו וליברמן ילמד, בסופו של דבר, כיצד ראוי להתנהג בשדה הדיפלומטיה - הוזה, מן הסתם חלומות בהקיץ. אבל, אפילו נניח שילמד וישתנה עד למעידה הבאה - הנזק שכבר נגרם בעטיו לישראל הוא בלתי-הפיך.
שר חוץ, שלא יודע אפילו את כללי הטקס האלמנטריים, ונוטש לאנחות את השליח האמריקני, ג'ורג' מיטשל, בעודו ניצב על השטיח האדום הפרוס - סופו שגם בעלי-בריתו ינטשו אותו ואת כולנו לאנחות.
הקהיליה הדיפלומטית כבר התרגלה, אומנם, לקיומם של מוקיונים, שמתעקשים לנהל סדרי-עולם משלהם ושמנסים לכפות אותם על הכלל. כאלה הם מועמר קדאפי, אחמדינג'אד, פידל קאסטרו והוגו צ'אבז. למרבה הצער מצטרף עכשיו למקהלה הלעגנית הזאת גם האיש שלנו, אביגדור ליברמן, שקופה לא-מבוטלת של שרצים תלויה זה מכבר מעל ראשו.