על חגי מאי המזויפים

כל שנה אני חש בחודש מאי שאביב הגיע - ועונת הזיופים באה. בין פסח ושבועות עולה תעשיית השקר והזיוף מדרגה, בציינה מועדי כזב. לעניות דעתי קולו של השמאל אינו מורם לצעוק חמס. הבה נתבונן בהם:

• יום השואה הוא יום שאמור לעורר מחשבה רצינית ואבל כן על אשר אירע ליהודי אירופה במלחמת העולם השנייה. המסקנה המתבקשת מאליה היא שלעולם אסור שתועבה כזאת תתרחש שנית בתבל כולה. לצערנו, הן - התועבות - מתרחשות חדשות לבקרים, ואנו, הקרבנות הפגועים ביותר, הפנמנו מן השואה את המסר ההפוך מן הנכון. תשובתנו היא כוח ועוד כוח, מיליטריזם נלוז ואדישות אנוכית לסבל הזולת. בעת רצח העם ברואנדה, פניתי להנהלת יד ושם - בשם סניף אמנסטי - וביקשתי בסך-הכל הצהרת גינוי. התשובה הייתה שהנושא אינו מעניין, כי הקרבנות אינם יהודים. היום חיילינו מחזירים פליטי דארפור למצרים, ואינני יכול שלא לחשוב על חייליו של פרנקו בגבול צרפת-ספרד. קול הצפירה אכן נשמע חלול.

• יום הזיכרון בא לשכנענו שמחיר הדמים ששילמנו היה גם הכרחי וגם "כדאי" עבור ביטחוננו. אומנם יש חללים כאלה, אך יש רבים שחייהם נמסרו על מזבח התוקפנות, הכיבוש ומסעי האגו של גנרלים ופוליטיקאים. בחלקה הצבאית ביישובי קבור צעיר שנפל באי גרין, כי ה-CIA רצה פריט ציוד סובייטי. הכרחי? כדאי?

• יום העצמאות מעורר את השאלה: איזו עצמאות? כדי לקיים את הכיבוש וההתנחלויות - מכרנו את עצמאותנו ואת תקוות השלום שלנו, בעבור נזיד עדשים של נשק ותמיכה פוליטית במדיניות מוטעית. נראה שהעסקה היא גרועה לקונה ולמוכר. מי ייתן שעתה הריבון יוביל את הואסאל בדרך חדשה.

• יום ירושלים המאוחדת יכול היה להיות בדיחה משעשעת אילולא היה כה עצוב. אין מה להוסיף.

מעל כל אלה מרחפת הרגשת הפחד הקיומי, המאפשרת לשלטון לנהוג בעם כבעדר כבשים. לוי אשכול כינה זאת "שמשון דער נעבעבער" - עם חזק בכוח צבאי וחלש במשאביו הרוחניים. עלינו, כאנשי שמאל ושלום, לתת דעתנו לסוגייה - כיצד מתמודדים עם מצב לאומי כזה.