פתאום הבנתי. לפעמים, ההצדקות המוסריות לשאלות הביטחון איתן מתמודדת מדינת ישראל מזה שנים ארוכות, יכולות להתגלות דווקא מכוחם של אירועי היום, הרחוקים כמרחק מזרח ממערב, משאלות העומדות בבסיס דיני המלחמה בטרור. "שפעת החזירים" – היא הדוגמה הטובה ביותר לכך.
האסימון ירד כבר בשדה התעופה. בדיוק חזרתי מכמה ימי עבודה ונופש בספרד, ובטרם איסוף הכבודה, נדרשתי להמתין בתור ארוך של ביקורת הדרכונים. אכן, הליך מוכר ושגרתי. פקידת הביטחון, אשר שמעה אותי משוחח בספרדית עם אחד הנוסעים שזה עתה הגיע ממדריד, חשבה כי חזרתי ארצה לאחר שהות קצרה במקסיקו, ומיד קראה לי לביקורת אישית, בצד מסלול ההמתנה המקובל.
אני, שחטאתי בניתוק מוחלט מדיווחי התקשורת בימים אלה, תהיתי לפשר השאלה, שמא הגעתי לכאן היישר ממקסיקו-סיטי. היא חזרה ושאלה אותי שאלות על חזירים, ועל שפעת, ואני, כמתוך בלבול מוחלט, עניתי: הגעתי בכלל מספרד, איני חזיר, איני חולה בשפעת, ובמקסיקו – הייתי בפעם האחרונה, לפני שלוש שנים בלבד. אבל מה בין חזירים, שפעת, וארץ הסומבררו?
חיש מהר גיליתי את הדרמה: מקסיקו נמצאת בקרב בלימה מול שפעת אלימה מזן חדש, המאיימת, כך נראה, על בריאות אזרחי העולם כולו. נשיא מקסיקו כבר הורה לסגור את משרדי הממשלה, ובמקביל - השבית את המשק למשך חמישה ימים, מחשש להתפשטות המחלה. עשרות מדינות כבר נקטו באמצעי ביטחון לאחר שאזרחיהן גילו את סימני המחלה, ואצלנו, כאן בארץ, ביקש משרד הבריאות מכל מי שחזר ממקסיקו, להישאר ב"הסגר עצמאי" בביתו, לא לעלות לאוטובוסים, ולא לבוא במגע עם קרוביו.
וראו: פתאום אני, שאיני זוכר מתי חליתי בפעם האחרונה בשפעת מכל סוג, בטח שלא בכזו הקשורה לחזירים, פרות, סוסים, תרנגולים, ומיני עופות לסוגיהם, הפכתי לפתע "לחשוד" פוטנציאלי העשוי להתבקש להחזיק עצמו ב"הסגר", רק משום החשש הקטן, שמא הגעתי מאזור גיאוגרפי המתויג כ"מסוכן פוטנציאלית".
נקודת הדמיון
והנה, דווקא כאן, שפעת החזירים והטרור העולמי, שני נושאים שלכאורה אין בהם דבר הקושר את הרכבם הגנטי, מוצאים עצמם באותו מתווה של מסלול רעיוני: גם כאן, וגם שם, נוקטות מדינות העולם באמצעי הגנה וביטחון קפדניים, מתוך הרצון להגן על תושביהן ולספק מעטפת אנטי-חבלנית מובנת.
ואולם, מזה שנים ארוכות שארגוני זכויות האדם הבינלאומיים, לצידם של הארגונים הפלשתינים, יורים חיצי ביקורת נוקבים כנגד מדיניות המחסומים שנוקטת ישראל בשטחים, וטוענים כי יש בכך בכדי לפגוע בזכויותיהם של תושבי האזור ובחופש התנועה המגיע להם מכוח הדין הבינלאומי. לשיטתם, "על ישראל לבטל לאלתר כל הגבלת תנועה על מרחב אזרחי פלשתין". האמנם?
ובכן, התנהלותה של ישראל באפיק הביטחוני, דומה בהחלט לאופן התנהלותן של מדינות העולם ביחס להתגוננות אל מול שפעת החזירים. גם ישראל זיהתה, מאז פרוץ האינתיפאדה הפלשתינית השנייה, את "אזורי הסכנה" מהם עלולים לצאת מחבלים, השואפים לבצע פיגועי טרור רצחניים. למעשה, 146 פיגועי התאבדות כבר בוצעו בשטח ישראל, מאז שנת 2000. 1,162 איש נהרגו מאז תחילת העימות, 7,740 נפצעו. עד לשנת 2007, כך לדוגמה, בוצעו בישראל 30,612 פיגועי טרור, הכוללים בין היתר: פיגועי התאבדות, ירי, הנחת מטעני חבלה, הטלת רימונים, דקירה, הצבת רכבי תופת, פיגועי חדירה, דריסה, ירי נ"ט, ירי פצצות מרגמה ותקיפה.
קשה כפליים הוא המאבק הישראלי בטרור, גם לאור השינוי במבנה הפרופיל של המפגע הפוטנציאלי. במציאות, פרופיל כזה אינו עוד קיים. ניסיון העבר, לצד עובדות ההווה, מוכיחים כי בין המפגעים ישנם ילדים, נערים, מבוגרים, נשים, תלמידים, נכים, אנשי אקדמיה, סבים, סבתות, נשים בהריון, והרשימה אך חלקית. אמצעי ההברחה אף הם הפכו למקוריים ומורכבים עוד יותר.
גם ניצול המדיניות ההומניטרית של ישראל מקשה את המאבק בטרור ומגביר את הסכנה לניצול נקודות המעבר. ארגוני הטרור מסתייעים בשנים האחרונות במערכת הרפואית בכדי לקבל אישורי כניסה לשטח ישראל. כך לדוגמה, ניתן לראות במעצרן של שתי מחבלות מתאבדות במאי 2007 אשר הציגו במעבר ארז "אישור רפואי אותנטי", שהיה כוזב כמובן, במטרה לבצע פיגוע התאבדות כפול במרכז תל אביב. האחת, אגב, הייתה פאטמה זק, בת 39, תושבת עזה, אם לשמונה ילדים, אשר הייתה בחודש התשיעי להריונה; שותפתה – רודה חביב, הייתה אז בת 30, אם לארבעה.
הנה כי כן, ההצדקה להקמת המחסומים הישראלים, טמונה בעצם הנתונים אודות ניסיונות פיגועי הטרור, סיווג אזורי הסכנה, והחשש לפגיעה בתושבי מדינת ישראל. בדיוק כמו אותם המטיילים הישראלים אשר חזרו ממקסיקו, ואשר "חטאו" בביקור באזור גיאוגרפי המועד כיום ל"פורענות", כך גם אלה המגיעים ממרחבי השטח הפלשתיני, אשר ידוע כי עלולים לכלול, בקרב פעילי הטרור שבקרבם, נשאי גן קלטני של שפעת חריפה הרבה יותר: שפעת הטרור.