מה לנו כי נלין על שר החוץ, אביגדור ליברמן, שאינו יודע בין ימינו לשמאלו בכל הקשור לאורחות הדיפלומטיה, אם אפילו דיפלומטים, האמורים להיות מקצועיים, אינם מתמצאים בה? גילוייו של מבקר המדינה על כישלון ממושך של שנים רבות במינוי דיפלומטים ללא דיפלומה, הם רק קצה החוט בשרשרת מחדלי המשרד הזה ברחבי העולם. מסתבר שגם דיפלומטים בעלי השכלה, שהוכשרו כדין, אינם יודעים, במקרים רבים, למלא את תפקידם כנדרש.
המדובר איננו דווקא בקונסולים, שלמעשה כלל אינם דיפלומטים, ושתפקידם מתמצה בעבודה פקידותית-לבלרית בלבד של טיפול בדרכונים ושל איתור וסיוע לאזרחים ישראלים נעדרים ופגועים בחו"ל.
הדברים אמורים בדיפלומטים של ממש, כמו שגרירים, צירים ומזכירים. לא מעטים מהם אינם שולטים כלל בשפת המדינה שאליה הם נשלחים, ונאלצים בשל כך להסתייע בשירותי מתורגמנים, דבר שהוא בל-ייעשה בסגל הדיפלומטי. כתוצאה מהמחדל הזה נמנעת התקשורת הישירה וההולמת בין נציגי שתי המדינות ומדיניות החוץ מאבדת ממילא מערכה.
ללעג ולקלסמספר גדול של דיפלומטים ישראלים המכהנים בארצות שמעבר לים כלל אינם מודעים לכללי הטקס האלמנטריים ולגינוני ההתנהגות המקובלת. בשל כך הם אינם מצליחים להשתלב כהלכה במגעים הדיפלומטיים, ולא אחת מושמים בשל התנהגותם ללעג ולקלס אצל מי שהם באים עימם במגע.
רבים מהדיפלומטים הישראלים אינם מודעים לנימוסי השולחן המקובלים בארצות הנאורות. בארוחות הרשמיות שבהם הם נוטלים חלק, אפשר להבחין, באורח תדיר, באותם אנשי שגרירות שאינם יודעים להחזיק כף ומזלג כהלכה, או שתוחבים סכין לפיהם ומנופפים בה, בעת שיחתם עם עמיתיהם לתפקיד, כאילו באו לאיים עליהם. הדיפלומט הישראלי המצוי גם אינו יודע למלא אחר התנאים האלמנטריים של תרבות-שיחה. הם נכנסים לדברי חבריהם וגם אינם בוררים תמיד במלים הראויות בשיח הדיפלומטי.
חמור מכך הוא כאשר דיפלומטים ישראלים גורמים נזק למדינתם בהתנהגותם המבישה והקלוקלת. עדיין זכור היטב המקרה של שגריר ישראלי נשוי שמת בזרועותיה של יצאנית, שעה שרעייתו שהתה בחדר-ביתם; וזכור גם המקרה של השגריר שכילה את חמתו בתערוכת פסלים בינלאומית, כשניפץ אותם לרסיסים; או אותו שגריר שירד לחייהם של הכפופים לו ושמשרד החוץ נאלץ בשל כך לשלוח, בחשאי, ועדת-ביקורת, כדי שתעשה סדר בעניינים.
לא חוזריםוישנם שגרירים ישראלים שמעסיקים את בני משפחותיהם בעבודות השגרירות, למרות שהדבר פוגע באתיקה המקצועית; ואחרים שנוהגים בעת שירותם בבזבוז יתר על-חשבון מדינת ישראל, ומגישים את הוצאותיהם המנופחות למשרד החוץ; וישנם אפילו דיפלומטים, ובהם שגרירים וצירים, שמסרבים לחזור ארצה בתום תפקידם, וחוזרים, בסופו של דבר, רק לאחר עימותים מבישים, או כאלה שפשוט מצפצפים על המדינה ומשתלבים בתום שירותם בעיסוקים מעיסוקים שונים במדינה המארחת.
ותיקי משרד החוץ נכספים לימים הרחוקים, שבהם כיהן ראש הטקס המיתולוגי, יוחנן סימון, שידע להרביץ את תורת כללי הדיפלומטיה באנשיו ולהשליט בהם סדר ומופת ראויים. אלא שמן הסתם הימים האלה לא ישובו עוד, לפחות לא בעתיד הנראה לעין.