כשאנו צעירים בראשית דרכנו בחיים מחנכים אותנו להצטיין בלימודינו, וזאת בכדי שנוכל ללמוד באוניברסיטה, וזאת בכדי שנוכל להחזיק בבוא היום "משרה קבועה" ו"מסודרת". למה נדרשת משרה קבועה ומסודרת? בכדי שנוכל לעבור את דרך הייסורים של המשכנתא, אשר לרוב נמשכת עשרים וחמש שנה (אם אין לנו הורים עשירים שהורישו לנו דונם בהרצליה), ולרוב גוזלת כ-75% אחוז מן המשכורת שלנו במקרה הטוב. המשכנתא אינה אלא סד אשר מקבע אנשים ל'קונפורמיות יתר' בשנים הכי פוריות שלהם כמבוגרים (נניח מגיל 30 עד גיל 55, בהנחה שכיום גיל הנישואין וה'התיישבות' עולה), ומותירה אותם מותשים בסוף המירוץ.
אני מכירה הרבה אנשים שלא ייטלו שום סיכון כלכלי (כגון עזיבת עבודה, ניסיון לפתוח בקריירה חדשה בעקבות הלב, הקמת עסק חדש, פינוי זמן רב יותר ללימודים, תחביבים או משפחה) והכל בגלל "המשכנתא". המשכנתא אינה אלא קיר קונפורמיות אליו מועמדים האזרחים בשורה כמו בכיתת יורים, רק הצרורות שנורים הם צרורות ה'הזהר פן תיפול', צרורות התרעה מפני חריגה מן הקונפורמיות (ולא כדורים שיכולים להרוג).
האם המשכנתא בהיקף הפומפזי שלה דהיום באמת חיונית? לא. כאשר זוג צעיר משלם על דירת מגורים כמיליון שקל, זו אינה באמת העלות של הדירה. העלות האמיתית של דירה, אני יכולה להניח, אינה אלא מאה אלף שקלים לכל היותר. אולי פחות. אם נתמחר לרגע את הבטון והמלט, ואפילו ניתן לפועלים שכר הוגן (מה שלא נעשה בפועל), אני יכולה להניח שעלותה הממשית של דירה תעמוד על כ-80 אלף שקלים (זאת הנחה לצורך המאמר, כמובן שייתכן מאד וטעיתי בכמה עשרות אלפי שקלים לפה או לשם), בכל מקום בארץ.
אז לאן זורם הכסף של שוק המשכנתאות? לספקולציה נדל"נית. דירה ממוצעת בתל אביב שווה כשני מיליון שקלים בשל מיתוגה של תל אביב. דירה בכפר סבא או הוד השרון שווה מיליון וחצי שקלים. דירה ב'אם המושבות' פתח תקוה שווה מיליון שקלים, אך דירה בקריות ובחיפה שווה רק חצי מיליון שקלים, וככל שמתרחקים לפריפריה, הדירה שווה פחות ופחות. זאת ועוד: גטאות בטון מחרידים תחת הכותרת "פרויקט אזורים המפואר" (צ"ל המכוער), "פרויקט גנדי המפנק" וכדומה, נמכרים בהון עתק, אך ורק בשל המיתוג של פרויקטים אלו. כלומר, זוג צעיר בעולם אוטופי, שבו תאגידים אינם מתעשרים מן הצורך הבסיסי של בני אדם לחום ולקורת גג, היה יכול לעבוד, נניח, חמש שנים, וגם לא באופן אינטנסיבי אלא מתון, בכדי לרכוש דירה "בטאבו" (שם הקוד ליציבות והצלחה בחיים).
מה היה קורה לו שוק הדירות היה שוק שבו נאסר על תאגידים להתעשר מצורכם הבסיסי של אנשים בקורת גג? לו היה זה שוק סביר שאינו משעבד אנשים לעשרות שנים בשביל מיתוג (כמו דירה בשיכון למד בתל אביב של קבלן ידוע זה או אחר)?
החיים של בני זוג היו נינוחים יותר. הם היו יכולים ליטול סיכונים רבים יותר במקום עבודתם. הם לא היו חיים תחת אימת הפיטורין, שכן לו המשכנתאות היו פחות מעיקות, חרב הפיטורין לא הייתה חרב אשר מאיימת על אנשים כפי שהיא כיום. אנשים היו חשים חופשיים להביע את עצמם במקום עבודתם.
יש ואנשים חוששים מהבעת דעות לא מקובלות במקום עבודתם אך ורק משום החשש ש"יפוטרו". ניתן להניח כי אנשים רבים אינם חושפים שחיתות במקום עבודתם, אך ורק מחשש שיפוטרו. נכון שאם הם ייאבקו משפטית הם ישיגו צדק בחלוף עשור של מאבקים משפטיים וגם פיצויים, אבל אין להם את אורך הנשימה לחכות,
בגלל המשכנתא.
המשכנתא למעשה היא מולך אשר משעבד את הציבור לקביעות במקום העבודה בכל מחיר, לקונפורמיות, לאי נטילת סיכונים וכפועל יוצא גם לאי הקדשת זמן לנושאים חברתיים חשובים, ממש כפי שהאינדולגנציות בימי הביניים (מעיין אגרות מחילה לגן עדן שההמונים רכשו מהכנסייה) שיעבדו כלכלית את פשוטי העם, וכך לא אפשרו להם את מרווח המחייה בכדי לחשוב באופן ביקורתי על הכנסייה. כיום אינדולגניציות המשכנתא משעבדות אותנו, אנו כה עסוקים בתשלומי המשכנתא, אנו מסרבים ליטול סיכונים תעסוקתיים "בשל המשכנתא", אין לנו זמן פנוי כי אנו מתרוצצים סביב הזנב של עצמנו בעבודה "בשל המשכנתא" ואיננו יכולים להתפנות לביקורת על רשויות השלטון.
ניתן באופן מסוים לאמר כי הפונקציה האמיתית אשר ממלאת המשכנתא אינה 'תשלום על בית', כי בית סביר לזוג עם שלושה ילדים שווה (אני מעריכה לצורך המשל באופן גס) כשמונים אלף שקלים. הפונקציה האמיתית היא שיעבוד האזרחים הבוגרים במדינה (לאזרחים הצעירים ישנם סדרים אחרים תחתם הם נדפקים כמו "זיתים סורים דפוקים"), בכדי למעט את הנון קונפורמיות שלהם ולמזער את לקיחת הסיכונים שלהם ולמתן את ביקורתם על תאגידים, ממשלות, ארגונים ורשויות, הגמוניות ותרבויות שולטות. היות ולמוסד המשכנתא במתכונתו המקורית אין הצדקה כלכלית אמיתית, ניתן לראות בו את אחד מיני כלי החברות המדכא הרבים אשר מפעילה החברה המערבית על הפרטים שבה.