חצי שנה חלפה מאז התרחש הפיגוע בבית חב"ד במומבאי, שגבה את חייהם של שישה ישראלים, בהם שליחי חב"ד גבי ורבקי הולצברג. בנם בן השנתיים וחצי, מוישי, ניצל בדרך נס בידי המטפלת שלו, סנדרה, והועבר יחד איתה לבית סבו וסבתו בעפולה, שם הוא גדל עתה ומתחנך.
יהודית רוזנברג, אמה של רבקי וסבתו של מוישי, זוכרת היטב את השעות והדקות ההן, בהן השתנה כל עולמה, אבל השיחה על כך לא קלה לה. עד היום מיעטה להתראיין. השאירה את הבמה לבעלה או לבנותיה. "התקשורת עוטפת אותנו", היא מסבירה, "אבל בשלב מסוים הרגשתי שאיני יכולה עוד והחלטתי לשים לזה סוף. כל שיחה כזו מציפה מחדש את הכאב ופותחת את הפצעים".
גם עכשיו היא מדברת בתמציתיות. השיחות בינינו התקיימו טלפונית, ובמקוטע. אני שואלת, היא עונה בקצרה. אני חוזרת ושואלת, היא מבקשת לדבר מאוחר יותר, וכך עד שהושלם סיפור המעשה. בחודשים האחרונים חזרה והיססה אם כדאי לה להתראיין. בסוף הסכימה לספר על מה שעובר עליה ועל משפחתה, על רבקי שאיננה, על החתן גבי, וכמובן, על מוישי הקטן שנשאר בלי אבא ואמא ערב יום הולדתו השני, ועתה גדל אצל סבא וסבתא.
"מיד כשהבנו מה קורה בהודו, החלטנו לנסוע אל רבקי וגבי", היא מספרת. "ידענו שקורים שם דברים איומים והדמיון השתולל. הרגשנו שאנחנו חייבים להיות איתם, עם הילדים שלנו. החלטנו שגם אם לא נוכל להיות איתם ממש, לפחות נהיה בקרבת מקום וננסה לעזור במה שנוכל".
ביום חמישי בשמונה בבוקר שמעו בחדשות שמבית חב"ד יצאה אישה בעלת מראה מערבי ותינוק בידיה. "אמרתי לעצמי: 'וואו! אלו רבקי ומוישי. הייתי בטוחה שהאישה בעלת המראה המערבי זאת רבקי".
דקות ספורות לאחר מכן התברר כי השמחה הייתה מוקדמת. מהבית יצאה המטפלת סנדרה עם מוישי בין ידיה. גורלם של הבת והחתן נשאר לא ידוע. "החרדה והעצב תפסו את מקומם בחזרה וגם חוסר הוודאות: מה קורה? מה עובר להם בראש? זה פשוט הרג אותנו ולא נתן מנוח. אלו היו שעות קשות. מה עוד יש להגיד?" היא נאנחת, "זהו".
יהודית ובעלה הרב שמעון החליטו למהר ולטוס להודו. "אם מוישי נשאר שם, ידענו שאנחנו צריכים להיות איתו", היא אומרת. בינתיים, עד שהתארגנה הטיסה, נצמדו לרדיו ואספו רסיסי מידע. בני משפחה ארזו להם מזוודה קטנה וארגנו להם ולבעלה של אחת הבנות כרטיסי טיסה. דרך ארוכה היה עליהם לעבור. טיסה דרך טורקיה ומשם להודו, כשהם אפופי מתח וחרדה.
כשהגיעו למומבאי, ידידים הביאו אותם לביתו של אחד מעובדי הקונסוליה, שם שהו מוישי וסנדרה. "מוישי היה בחרדה עצומה. סנדרה שמרה מכל משמר שלא יתנו לו אוכל לא כשר. היא דאגה לו. לפני שנסענו, הבת שלנו התעקשה להכין לנו כריכים לדרך ואנחנו אמרנו לה שלא צריך. לא היה לנו כוח לאכול. הכריכים נשארו שלמים וזאת הייתה הצלה למוישי, שאכל עד אז רק פירות וירקות".
איך הוא הגיב כשראה אתכם?
"הוא שמח. הוא הכיר אותנו. רבקי הגיעה לארץ שלוש פעמים בשנה, ובפעם האחרונה ביקרה רק חודשיים קודם לכן, בראש השנה, כך שהזיכרון היה טרי. ובכל זאת הוא נשאר צמוד לסנדרה. היינו צריכים לקנות אותו בסוכריות כדי שיסכים להתקרב".