אחרי פגישה ארוכה מהמתוכנן יצאו הנשיא אובמה וראש הממשלה נתניהו ושוחחו עם העיתונאים. כל אחד מהם הפנה את דבריו לקהלים שונים לחלוטין. הנשיא אובמה דיבר אל הקהילה הבינלאומית ואל מדינות ערב. להוציא קהלים מצומצמים בארצות הברית, קשה להניח שהציבור האמריקני הרחב עצר את נשימתו בצפייה דרוכה לתוצאות המפגש. מאידך, ראש הממשלה נתניהו דיבר אל כ-50 חברי כנסת מהקואליציה ואולי אף פחות מכך. היעדר הזהות ביעדי הפגישה ודרך הצגתה אפשרו לכל אחד משני המנהיגים לצאת שבע רצון מהפגישה הראשונה: הנשיא אובמה הופיע כמנהיג מעצמה עם אחריות וראייה בינלאומית, נתניהו לא הסתבך במבחן הראשון. יש תחושה של חלוקי דעות אך לא תחושת משבר ביחסים הבילטרליים ולאיש משרי הממשלה בישראל אין סיבה לפרוש.
אם הנאמר על-ידי שני המנהיגים ב-18 במאי משקף את אשר נאמר במפגש ב-4 עיניים, חלוקי הדעות העיקריים מתמקדים בנושא הפלשתיני ואילו בנושא האירני ההבדלים פחות משמעותיים ובשלב זה הם לא יצרו חיכוך בין שתי המדינות.
קווי המתאר של החזון המדיני של הממשל האמריקני החדש הופיעו כבר בדברי הנשיא בתום פגישתו עם נתניהו. בנאומו בקהיר ב-4 ביוני הם יפורטו. הנקודות הבולטות תהיינה:
● פתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני על בסיס שתי מדינות לשני עמים תוך שימוש ביסודות ממפת הדרכים.
● משא-ומתן ישראלי-פלשתיני במקביל לטיפול בסוגייה הגרעינית האירנית.
● עידוד מדינות ערב לקדם את הנורמליזציה ביחסים עם ישראל עוד לפני השגת הסכמים ובוודאי לפני מימושם.
● הפסקת פעילות ההתנחלות.
● חיזוק מנגנוני הביטחון של הרשות הפלשתינית.
● טיפול בסוגייה ההומניטרית בעזה.
על אף שהנשיא אובמה הדגיש במפורש את הפתרון על בסיס העיקרון של שתי מדינות לשני עמים ויש להניח שהוא ירחיב בנקודה זו בנאום בקהיר, לא ייווצר משבר ביחסים הבילטרליים ולא נושא זה ימנע את חידוש המשא-ומתן. השימוש במפת הדרכים וניסוח מעורפל מצידה של ממשלת ישראל ("כינונן של שתי מדינות היא תוצאה אפשרית אחת של המשא-ומתן מתוך כמה תוצאות אפשריות" או "ישראל תסכים למשא-ומתן על כל פתרון שיביא בחשבון את האינטרסים שלה") תאפשר לישראל להימנע מלהיקלע למשבר כזה. במסיבת העיתונאים אמר נתניהו, כי להוציא כמה סמכויות שהעברתן עלולה לסכן את ישראל - הפלשתינים יוכלו לשלוט על עצמם שלטון מלא. יש לציין, כי במידה מסוימת זה ניסוח מרחיק לכת למדי.
הנשיא אובמה ובוודאי ראש הממשלה נתניהו נמנעו מלהזכיר את המסלול הסורי - ישראלי ואת היוזמה הערבית. קשה להאמין שהנושא הראשון לא נדון כלל. יש להניח שבשלב זה אין לארצות הברית ולישראל - מסיבות שונות - עניין לשגר מסר חיובי לנשיא אסד. אפשר שבוושינגטון גם ממתינים לתוצאות הבחירות בלבנון ב-7 ביוני, לתוצאות הבחירות באירן, ולתוצאות הדיאלוג האמריקני-אירני, אם אכן יתקיים, לפני גיבוש מדיניות מול הציר אירן-סוריה-חיזבאללה.
אי- אזכורה של היוזמה הערבית בדברי הנשיא אובמה מעניין ובשלב זה יכול נתניהו להתנחם בכך. היוזמה, בקוויה הנוכחים, אינה חופפת לחלוטין את המדיניות המוצהרת של ארצות הברית ובוודאי לא להתחייבויות כתובות שלה כמו תוכנית רוג'רס מ-1969, שבה דובר במפורש על אפשרות של שינויים לא-מהותיים בקווי 1967 או מכתבו של הנשיא בוש לראש הממשלה שרון מ-24 באפריל 2004. גם בהצעות הנשיא קלינטון מדצמבר 2000 יש הבדלים בהשוואה ליוזמה הערבית מ-2002. יש להניח שהנשיא אובמה יתייחס באופן חיובי ליוזמה זו בנאומו ב-4 ביוני בקהיר גם אם לא יאמצה כלשונה.
בדבריו לעיתונאים אמר נתניהו כי ישראל תתבע במשא-ומתן הכרה ערבית במדינת ישראל כמדינה יהודית. במשפט הפתיחה שלו אמר אובמה כי ארצות הברית מבקשת להבטיח את בטחונה של ישראל כמדינה יהודית ועצמאית. שתי האמירות אינן זהות ואם תתעקש ישראל על תביעתה והפלשתינים ו/או מדינות ערב יעמדו בסירובן להכיר בישראל כמדינה יהודית, עלולה ארצות הברית למצוא עצמה במצב מביך. מאידך, ניתן כבר לתאר משפטי גישור בסוגיה זו.
התייחסותו הנרחבת של הנשיא אובמה לסוגיה האירנית הייתה מאלפת ויש להניח שהיא שיקפה את ניסיונו וכישוריו של הממונה על התיק האירני דניס רוס. הנשיא אובמה הצליח מחד להרעיף שבחים על אירן ומאידך לשלוח לה מסר שאין בכוונתו לפול לכורי העכביש של משא-ומתן ללא קץ. הוא הביע הזדהות עם הדאגה הישראלית ועם הרצון הישראלי להציג את הסוגיה האירנית כמאיימת לא רק על ישראל אלא על האזור כולו וסרב להתייחס למה עלול להתרחש אם וכאשר ייכשל הדיאלוג עם אירן, מעבר לאמירה בדבר סנקציות בינלאומיות. בטהרן תושמע אולי ביקורת על דברי הנשיא אך לא נראה שהיא תטרוק את הדלת לדיאלוג. במוסקבה ובבייג'נג אין כל סיבה שלא לקבל את דברי אובמה. מדינות ערב ובמיוחד מדינות המפרץ בוודאי שבעות רצון מהמסר המאופק והמחושב ולישראל אין בשלב זה סיבה לרטון על ניסוחו של הנשיא אובמה. בתום 2009 כאשר יעשה הממשל את הערכותיו לתוצאות הדיאלוג עם אירן יתכן ותתגלע מחלוקת עם ישראל על הפרשנות של "התועלות המשמעותיות" כפי שהנשיא אובמה הגדיר זאת בדבריו בתום המפגש. (למחפשי הסמלים והסמליות - ביוני 1967 יצאה ישראל למלחמה במצור שהטילה מצרים בים סוף ולריכוז הכוחות בסיני בשל כישלונה או אי רצונה של ארצות הברית לממש את ההבטחה שנתן ממשל אייזנהאוור לישראל ב-1957 למנוע מצב כזה. מה יקרה אם וכאשר לא תהיינה תוצאות לדיאלוג עם אירן ?).
נתניהו עשה וויתור מעניין ומפתיע לאובמה בשאלת הקשר בין המשא-ומתן עם הפלשתינים והסוגיה האירנית בהסכימו לבו-זמניות ומקביליות בין שני הנושאים. האם מניח נתניהו כשלון הדיאלוג האירני-אמריקני שישחררו מהמשא-ומתן עם הפלשתינים או האם הוא מניח שממילא לא יארע דבר במסלול הפלשתיני כל עוד לא אוחה הקרע בין החמאס והפתח בעוד הדיאלוג עם אירן יתחיל. יש להניח שנתניהו מבין שהצלחה שאינה ניתנת לפרשנויות שונות בדיאלוג עם אירן תיצור על ישראל מערכת לחצים כבדה לוויתורים מפליגים בשני המסלולים - הסורי והפלשתיני.
ולסיכום - ההזדקקות לביטויים מעולם הספורט בניתוח אירועים כמו המפגש בין הנשיא אובמה וראש הממשלה נתניהו נדושה אך במעט בלתי נמנעת. הבייסבול הוא כנראה המשחק האהוד ביותר בארצות הברית ויש בו, בדרך כלל, תשעה סיבובים אלא אם כן יש צורך בהכרעה. המפגש ב-18/5 היה רק הראשון מבין המפגשים הצפויים בעתיד. בין הסיבוב הראשון והשני יוצאת נבחרת ארצות הברית למשחקי ראווה בדמותם של המפגשים של הנשיא אובמה עם הנשיאים אבו-מאזן ומובראק והנאום בקהיר, אך המשחק בין ישראל וארצות הברית עוד יחודש.