|
ירושלים, בשיא-זוהרה, הייתה מקור-השראה מאין כמוהו. שום עיר אחרת בארץ לא הצליחה להוציא מתוכה ענקי תרבות ורוח כמו הפילוסופים מרטין בובר וישעיהו לייבוביץ'; סופרים ומשוררים כמו ש"י עגנון ויהודה עמיחי; רופאים כמו פרופסור צונדק וד"ר טיכו; מבקרי-מדינה כמו זיגפריד מוזס ויצחק נבנצל; ואפילו אמנים כמו יוסי בנאי ויהורם גאון.
באותם ימים לא היה הכביש לתל אביב מוקד-בריחה, כפי שהוא משמש היום למי שמזדמן לירושלים - עיר שפסקה מלכת, מוזנחת, מתחרדת, שתנופת הבנייה בה נעצרה, שהולכת לישון בתשע בערב ושמשרה על באיה אווירת-נכאים מדכאת.
איפה הימים היפים של בית הספר הדתי "מעלה", שבו התחנכו, חינוך מעולה, תלמידיה הדתיים של ירושלים, או החילונים של בית הספר הכללי, "תחכמוני"; איפה הימים של התיכון שליד האוניברסיטה ושל הגימנסיה העברית, שהיו מוסדות-חינוך לדוגמא; איפה המסעדות של "פפרברג" ו"טרבלוס", של "פינתי: ושל "רחמו", שהיו סמל ומופת לגסטרונומיה במיטבה; איפה בתי הקפה המיתולוגיים "עטרה" ו"אלנבי", ומועדוני-הלילה "בכחוס" ו"בר-אתון" של הסטודנטים באוניברסיטה; איפה "גרעיני בהרי" - בית מימכר הגרעינים מספר אחת בארץ; איפה ה"אשתנור", הלא היא הפיתה הירושלמית וה"מעורב ירושלמי", שעוד נשאר להם זכר בוואריאציה מעודכנת; איפה רייזלה ופייפלה, צמיד מקבצי הנדבות האגדיים, שבלעדיהם ירושלים לא הייתה שלמה? ואיפה חטיבת המילואים הירושלמית, שאוכלסה כולה במרצים ובסטודנטים? ואיפה, אפילו, זונות הצמרת, כמו זו שכונתה "שרלוטה", שכל ה"מי ומי" עברו דרכה? כולם-כולם חלפו מן העולם.
אפילו "נטורי קרתא" של אותם ימים, עם הפגנות השבת הסוערות שלהם, נעלמו מן השטח. הם, בראשותם של הרבנים עמרם בלוי ולייבלה וייספיש, ששמרו, בעקשנות, בגופם, על קדושת היום השביעי ושמנעו מן הירושלמים החילונים, גם בכוח, כל ניסיון לחלל אותו. כל אלה חסרים עכשיו, למרבה הצער, לי ולשכמותי...
|