פרשת הגיורים עלתה לאחרונה לכותרות בנסיבות פוליטיות ועוררה הדים רחבים בציבור הרחב ובכלי התקשורת. אולם מעבר לכל מחלוקת אישית או פוליטית, דומני כי מדובר במחלוקת עקרונית בין בית שמאי לבית הלל, בין המקילים לבין המחמירים בהלכות גיור.
נשמה קולקטיבית
נראה לי כי קיים הבדל מהותי בין יהודי-מלידה לגר. בהתאם למונח 'הנפש הקולקטיבית', שטבע יונג, כך ניתן להרחיב את המונח ל'נשמה יהודית קולקטיבית', אשר בה גלומה היכולת לקיום מצוות כמטען גנטי לאומי (בדומה למידות רחמנות, ביישנות וגמילות חסדים, אשר כפי שמצביעים חז"ל, אופייניות ליהודים צאצאי אברהם אבינו). על היהודי רק להוציא יכולת זו מן הכוח אל הפועל. משום כך, גם יהודי שכפר בתורה יהודי הוא, כי הפוטנציאל לקיום מצוות קיים בו בכל עת.
לא כן הגר, החסר מטען גנטי זה, ולכן כרטיס הכניסה של הגר לעולם היהודי הוא רק על-ידי קיום מצוות. זאת על-פי העיקרון ההתנהגותי המובהק, שקבע ספר החינוך: 'אחרי המעשים - נמשכים הלבבות'. תרגול המצוות מכשיר את הגר, לקבל בריאה חדשה - את הנשמה היהודית, ולסגלה אותה אליו. משום כך, קיום המצוות אצל הגר הוא תנאי הכרחי לגרותו, ככלי להיטמעותו ביהדות. רק אז, משקיבל עליו עול מצוות, והפך לחלק בלתי נפרד מהעם היהודי, מצווה לקרבו תחת כנפי השכינה, והוא נכלל בקטגוריה של צווי אהבת הגר, בתוך כלל אהבת ישראל.
בעוד אצל היהודי דרך המצוות סלולה איפוא מן כוח הנשמה אל הפועל, הרי אצל הגר הכיוון הוא הפוך - מן הפועל, קיום מצוות, אל הכוח - התגבשות הנשמה היהודית. גר שאינו מקיים מצוות, הרי הוא כגוף בלי נשמה.
הגרים, בניגוד לנצרות המיסיונרית, אינם קהל יעד לכיבוש על-ידי היהדות. נהפוך הוא: על בית דין להעמיד את הגר על חומרת קיום המצוות, ועל הקשיים הכרוכים בכך. אף זו דומני הוכחה, כי המצוות הן המכשיר והקריטריון הבלעדי לגרות. המקרא מעמיד שני מודלים מובהקים לגרות, של רות המואביה ושל יתרו, המככבים בשמם של מגילה בכתובים ופרשה בתורה.
המודל של רות: אלוקיך אלקי
נעמי אינה פורשת שטיח אדום לפני רות הדבקה בה, ואינה מגישה לה את היהדות על מגש הכסף. היא מנסה לשדל את רות לחזור אל עמה ומולדתה מואב. משהיא רואה שרות נחושה להתגייר, היא מסבירה לה עד כמה קשה להיות יהודי מבחינה מעשית. אולם הקשיים אינם מרתיעים את רות מפני הגיור, והיא מצהירה בפני נעמי: "עמך עמי, ואלקיך אלקי".
הצהרה רבת משמעות זו ניתנת לניתוח משלוש זוויות ראייה שונות. הראשונה היא זו של רות הגיורת, המבטאת כאמור קבלת עול תורה ומצוות. השנייה היא הצהרה יהודית לקבלת הגר תחת כנפי השכינה, והפיכתו לחלק אינטגרלי של העם היהודי בעקבות כפיפותו לתורה. השלישית היא הצהרת זהות יהודית, המבוססת על קבלת עול מלכות שמים, כפי שמצביע הפסוק: "ויעשו כולם אגודה אחת - לעשות רצונך בלבב שלם".
המשותף לשלוש גרסאות אלה הוא הפגנת מסר של אחדות - בין הגר לישראל, בין ישראל לגר ושל עם ישראל, בעקבות מעמד הר סיני - הגלומה בנכונות לקיום התורה. העובדה שרבים מהמתגיירים אינם שומרי מצוות אומרת דרשני. מתן 'הנחות' יתרות לגרים לא הוכיח את עצמו במבחן התוצאה.
במאמר מוסגר ראוי לציין כי השיטה המקילה עם הגרים במובן הצר היא אפילו לא שיטת בית הלל. גם הלל הזקן, שגייר את הגוי על רגל אחת, על יסוד האימרה הידועה: 'מה ששנואי עליך אל תעשה לחברך' - לא פטר אותו מקיום מצוות, אלא שלח אותו מתוך הנחת אהבת הזולת, לקיים את שאר המצוות, כשהמסר הוא: 'ואידך זיל גמור'.
המודל של יתרו: ניסוי וטעייה
אם רות היא אם-טיפוס לגיור כהלכה, הרי יתרו הוא אב-טיפוס בתחום חשוב זה. פרשת יתרו, שבמרכזה אנו מתוודעים לעשרת הדיברות ולמעמד קבלת התורה בהר סיני - מעמד שעיצב את הזהות היהודית של עמנו לדורות -
ראוי היה שתישא את שם המעמד ההיסטורי המכובד, ותנציח את שמו. במקום זאת היא נקראת על שם יתרו. השאלה המתבקשת היא, במה זכה האיש שמעמד הר סיני המקודש יונצח על שמו. השאלה מתחדדת לאור העובדה שהאיש, חותן משה, היה בעברו כומר בעל מעמד כלכלי וחברתי גבוה, שכל סוגי העבודה הזרה נוסו על ידו. אין ספק רקורד אישי וביוגרפיה אלילית-פאגנית בשיאה המהווים אנטיתזה מובהקת ליהדות.
דומה שבעצם השאלה נעוצה התשובה. יתרו, שניסה את כל הדתות האליליות האפשריות בעולם, בשיטת ניסוי וטעייה, התאכזב מכולן, ונטש את כל עושרו וכבודו לטובת היהדות - הוא העדות האישית, החיה והמוחשית ביותר, לעליונותה הבלתי מעורערת של היהדות על פני כל הדתות ולאמיתותה המוחלטת. במסעו התיאולוגי הארוך, דרך ההתנסות הפרטית, מכמורה אל חיק המצוות, הוא משמש מודל וסמל לאהבת התורה.
אב-טיפוס לגרים
יתרו, הגר הראשון, חלוץ הגיור, שהתגייר וגייר את כל משפחתו, ממחיש בדומה לרות את הדבקות ללא פשרות ביהדות ואת העיקרון כי אין גיור ללא שמירת מצוות. הוא ההמחשה האישית לסור מרע ולבחירה בטוב. בעוד משה רבנו מגלם את כל נשמות ישראל לדורותיהן, שעמדו על הר סיני וקיבלו עליהם את עשרת הדיברות, כבסיס לתרי"ג מצוות, יתרו מגלם את כל הגרים במעמד הירואי זה.
כמו רות, שדבקה בנעמי בחוט של תורה וחסד, אף יתרו, שדבק במשה הצדיק ובדרכו, מגלם בדמותו ובאורח חייו גם שלום, ענווה ורחמים, המאפיינים את התורה. הוא ראה את עצמו כחותנו של משה, ולא להפך כפי שהיה במעמדו ככומר. כמי שנטש את כל עושרו, במסעו אל היהודים במדבר, הוא גם מסמל את התפיסה האנטי-רכושנית שאף היא מיסודות התורה המגולמת בסמל מדבר סיני.
יתרו אף זכה להיות יועץ אסטרטגי של משה, בעצתו החכמה למשה למינוי מדרגי של שופטים, אשר מידותיהם הדרושות - אמת, יראת שמים ושנאת בצע - משקפות את מידותיו הוא ויכולות לשמש דוגמה אישית ומודל לכל מינוי ציבורי.
גלריה מפוארת של חכמי ישראל שהתגיירו, או שמוצאם ממשפחת גרים, דוגמת רבי עקיבא, רבי מאיר בעל הנס, שמעיה ואבטליון, ואונקלוס שתרגומו הארמי המפאר כל חומש הוא מקור פרשני חשוב ונקרא בכל שבת, במסגרת קריאת הפרשה "שניים מקרא ואחד תרגום" - משמשים דוגמה מובהקת ליהדות מתוך בחירה אישית. בדומה ליתרו ורות המואבייה הם מוכיחים את מהות הגירות - כמו מהות היהדות - קבלת מצוות. העובדה שהפכו לאייקונים ביהדות ובהלכה מצביעה על כך שהיהדות, בניגוד לדיעה הרווחת, היא אנטי גזענית. ואילו העובדה שהגיעו ליהדות מתוך בחירה שלהם, ולא בדרכי תעמולה, מוכיחה שהיהדות - בניגוד לדתות אחרות - היא אנטי מיסיונרית.
בסופו של דבר, מוצאו של העם היהודי הוא מאברהם אבינו הגר. שנים רבות לפני רות, הוא עזב בעקבות צווי ה', את ארצו, מולדתו ובית אביו אל חיק היהדות המונותאיסטית.
קשים גרי ישראל כספחת?
המקרא מדגיש את השוויון בקיום מצוות (שבת, פסח ומועדים, קורבנות ועוד) בין היהודים לגרים וכי "תורה אחת היא לאזרח ולגר". באותה מידה התורה מבליטה את השוויון ביניהם בכל ההיבטים החברתיים והמשפטיים, ואת האיסור להפלות את הגרים על-רקע גזעם ומוצאם האתני השונה. בדומה לגר, ליתום ולאלמנה ולעני מצווה לשמחם בחגים, לתמוך בהם כלכלית ולהותיר להם בשדה לקט שיכחה ופאה, כמו גם עוללות ענבים ומסיק זיתים.
לאור מעמדם השוויוני של הגרים בקהילה, והעובדה שצמחו מהם מנהיגים רוחניים וגדולי תורה, שהטביעו חותמם על היהדות - ואף המשיח מוצאו מרות הגיורת - השאלה היא כיצד מתיישב הדבר עם דברי חז"ל כי "קשים גרים לישראל כספחת". נראה לי כי ההסתייגות של חז"ל היא מאותם גרים פיקטיביים, שהתגיירו למען טובות הנאה ולא לשם קיום מצוות. הם אלה אותו הערב רב, שהסית את היהודים במדבר לדבר עבירה. הם שגרמו לחטאי העגל, המתאוננים ועוד. בשל השפעתם השלילית על העם קליטתם אסורה ביהדות. גם בימינו לא סוד הוא כי רבים הם הגרים ה'מגוייסים' הנכללים בקטגוריה זו, אשר מתגיירים למטרות נישואין, ספורט, סל קליטה ועוד, וגורמים להתבוללות רוחנית בעם. משום כך התורה מקפידה על הגרות לשמה מתוך שאיפה לקיום מצוות ואהבת ישראל.