|
הלקח הטקטי ברור וחד-משמעי: היכן שמתעקשים ומוכנים להשקיע אין לשלטון די אנשים, כלים ואפילו מוטיבציה לשחק משחק של חתול ועכבר ללא הגבלת זמן. מה גם, שאהבת הארץ גוברת בדרך כלל על האמביציה השלטונית.
אך יש גם תכלית כללית ועמוקה יותר למפעל הזה. אין זה סוד, שההינתקות התכוונה ליצור דינמיקה, מומנטום, לקראת השמדת מפעל ההתנחלות כולו. עזה וצפון השומרון היו אמורות להיות רק הפתיחה, הבא בתור היה גב ההר ("התכנסות") - והיתר בסוף. התשובה ההגיונית למזימה הזאת היא דינמיקה הפוכה. אתם מגרשים? אנחנו חוזרים, ובמיוחד אל אתרי הגירוש והחורבן. אין תרופה טובה יותר לחורבן הפוליטי והנפשי מאשר הסבתו לאחור של גלגל הפינויים והנסיגות, ונוכח התנאים הבלתי אפשריים ברצועה הדבר הזה ניתן להיעשות רק בחומש. על כן, בנייתו מחדש את היישוב הזה תהיה אות וסימן לעם ישראל, לשכנים הערבים וגם לכוחות העוינים אותנו באירופה ובאמריקה שמתקיים בנו הפסוק המסיים את ספר עמוס: "ונטעתים על אדמתם ולא יינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם, אמר ה'...", ומה זה, אם לא תמצית הציונות?
חשוב לציין עוד, ששני ארועים הוציאו את ציבור המתנחלים מן השיתוק וההינתקות הנפשית שאחזו בו: עמונה וחומש. בחומש מנסים לתקן את חטא הגירוש וגם את עוון השת"פ בשעת מעשה של מועצת יש"ע עם שלטונות הגירוש. על כן, בנייתה מחדש תהיה לא רק תיקון ל"הינתקות", כ"א גם לרוח הרעה של קבלת דין גזירות אנטי-ציוניות ואנטי-אנושיות של השלטונות, שנשבה מכיוון הנהגת המתנחלים דאז.
בינתיים, ממשלת שלום-עכשיו של אולמרט עברה מן העולם, ואומרים שהימין ניצח בבחירות. אומרים גם, שיש לנו עכשיו ממשלת ימין. האומנם? אחד המבחנים יהיה בחומש. כאן תיבחן מפלגת השלטון, אם משהו מבדיל אותה מקדימה, וייבחן נתניהו, במה הוא שונה מאולמרט ומלבני.
|
|
הגרעין שהועיד את עצמו לשוב לחומש מונה 40-30 משפחות. הכוונה היא להקים עיר של עשרות אלפי תושבים וכבר הוכנה תוכנית על-ידי מהנדס שהיה בין מתכנני חומש המקוריים. היום יש בחומש ההרוסה נוכחות יהודית מסביב לשעון, יומם ולילה, מאז קיץ 2007, כמעט שנתיים. ביום לומדת במקום מבוקר ועד ערב ישיבה בראשות הרב אלישמע מ-חרשה, שכבר יש המכנים אותו "המרא דאתרא" של חומש. בלילות נמצאים במקום מתנדבים בתורנות, שאותם מארגן ומקיים מטה חומש. חיים במערות, במבנים מאולתרים, באוהלים. המעגל האנושי מקיף מאות, מהם מתוך הקו הירוק. בולט בהם " מטה צפון" בראשות ד"ר גדי אשל, מרצה בטכניון.
בתחילה עשו השלטונות מאמצים רציניים לעקור מן השורש את התופעה החדשה הזאת, של התנחלות ביישוב עקור וחרב, יישוב "מחוק". המניע הפוליטי ברור. בחודש אב 2007, למשל, נחסמו כל הדרכים וכל מי שנתפס על ההר הושלך למקום רחוק (צומת בית ליד, צומת טייבה). אולם האנשים שבו מיד, חלקם עשו זאת ארבע וחמש פעמים. היו קבוצות גדולות שהסתננו בשבילים לא ידועים ולנו בשטח סמוך לחומש, חיכו עד שהמשטרה תעזוב, ושבו למקום. קבוצה שמנתה כמה עשרות הגיעה ברגל מאלון מורה, מרחק 25 ק"מ, להדליק בחומש נרות חנוכה.
מה שתיסכל את המערכת יותר מכל היו ההדלפות הספונטניות מתוך הצבא, שעל פיהן ידעו המתנחלים מראש על פשיטות והצקות. והיו גם קוריוזים. באחד הלילות טילפן אדם לשאול, איך מגיעים. שאלו היכן הוא והתברר שטילפן מתוך חנות מכולת בכפר הערבי בורקה! יום אחד הגיעה אל ההר מונית ערבית ויצאו ממנה שני אברכים חרדים. הם איחרו את ההסעה ומצאו "תחליף". לעומת זאת, היה מקרה באישה שערבים דקרו ופצעו, בדרכה לחומש.
ההתחלה הייתה לקראת חנוכה, 2007. הגיעו 1,500 איש, מהם 1,000 שעלו ברגל, ללא רישיון.
סמוך לפסח כבר נעשה מאמץ להישאר במקום. שהו במקום יומיים וסירבו לרדת. הצבא סירב לבצע את הפינוי, ותחתיו הובאו כוחות מג"ב שהטילו מצור ולא נרתעו מלהרעיב את 700 האנשים ששהו במקום. המזון והאספקה הגיעו בשבילים נסתרים, והתיסכול אצל השלטונות גבר.
ביום העצמאות הגיעו 15,000 איש וביניהם חתן פרס נובל הפרופסור אומן, שעלה ברגל.
לא פעם נסעו מחורבות חומש דרך הכפר הערבי המסוכן סילת-אל-דהר אל חורבות שא-נור, וגם אל חורבות גנים וכדים הגיעו. אחרי כמעט שנתיים של מלחמות התשה התייצב המצב על ביקור משטרתי בערך כל שבועיים. האנשים, היודעים על כך מראש או על-פי תצפיות, מתחבאים או מתפזרים בשטח העצום שמסביב. אין סיכוי לרדוף אחריהם, וגם לא מנסים. מי שבלאו הכי מתכוון לרדת נשאר במקום ומנצל את שירות הפינוי המשטרתי.
|
|
עקשני חומש: שולי ולימור הר-מלך
|
|
|
בראש משקמי חומש עמד הזוג שולי ולימור הר-מלך, תושבי קדומים שאותה שעה נישאו זה מכבר. בחומש נולד להם הבן הבכור. לימור הייתה בחודש השישי להריונה השני כשהזוג נסע ברכב על כביש אלון, בדרך הביתה לחומש. מחבלים מרצחים פתחו באש מן המארב. שולי התכופף לעבר לימור לגונן עליה, נפגע בכדור בראשו ונהרג. אותו כדור פצע את אפה ואת לחייה של לימור, כדור אחר פצע את ידה. היא ילדה באותו היום. הגירוש מצא את לימור בחומש, עם שני ילדים. בגבורה, בדבקות ובעקשנות היא מילאה אחר צוואת בעלה. אחרי הגירוש התגוררה לימור ביישוב כרמל שבדרום הר חברון ונישאה מחדש, ליהודה סון. בינתיים התקבץ ביישוב שבי שומרון, המקום היהודי הקרוב ביותר לחומש, גרעין של משפחות מגורשות שהחליטו לשוב, ויהי מה. לימור ובעלה הצטרפו, ואף הם גרים שם כעת בקרוונים. משנולד בן חדש ללימור, היא החליטה שהוא יימול רק בחומש. שר הביטחון, עמיר פרץ, שונא ארסי למפעל ההתיישבות, הטיל איסור. הגיעו אפוא ההורים, אורחיהם ותקשורת רבה עם התינוק הרך למחסום הצבאי שליד שבי שומרון ולימור הודיעה: אם לא נורשה לעלות, ברית המילה תהיה פה בכביש, ליד המחסום! התעורר מצפונו של יאיר נווה, אלוף פיקוד המרכז, לקח על עצמו את האחריות והתיר את העלייה. את הברית חגגו על חורבות בית משפחת הר-מלך. את כסא אליהו אלתרו ממפולות אבנים ולבנים של הבית הזה.
רק מי שכבר איבד צלם אנוש ליבו אינו נשבר לשמע הסאגה הזאת של מסירות נפש, אהבת מולדת וגבורה - ציונות טהורה בדור חומרני, אנוכי וציני.
|
|