אני יורדת עם נכדיי הקטנטנים לאותו החוף בו שיחקתי בחול ליד אימא שלי. לחוף הזה ירדתי גם עם ילדיי שהיו קטנים. לרגעים אני לא זוכרת אם אני עכשיו ילדה של אימא, אימא של ילדיי או סבתא. החול והחוף נראים אותו הדבר. אני ממלאה יחד עם הקטנים חול בדליים, מוסיפה מים, עושה "עוגה" והופכת אותה, מנסה להפוך אותה בידי יחד עם הילדים למגדל עם שער וגשר, גרסה שונה על נושא ארמונות בחול וחלומות באספמיה.
הים כיום מלוכלך יותר מאשר בילדותי, עם ניילונים צפים, בהם מסתבכות רגליהם הקטנטנות של הנכדים ובשאר לכלוכים בלתי מזוהים. אבל הלכלוך המוזר לא מקטין את קסם הגלים המגיעים תדיר אל החוף עם שולי הקצף האינסופי. גלים מלטפים, מלוחים, לעתים קצת מפחידים, תמיד רבי-קסם, באים מאי שם, חוזרים לאי שם. כל ערב השמש הולכת לישון לא לפני שהיא צובעת את השמים בשלל צבעי אדום, כתום וסגול, הפלא ממשיך להתרחש. הערב יורד לו. הקטנים הולכים לישון עייפים ואסופי-זכרונות ואנחנו נצא עוד לבתי קפה ומסעדות אל מול הים, נאכל דגים ופירות ים, נשתה יינות משובחים מאוסטרליה ומקליפורניה, נתענג על צלחות מעוצבות של סלטים רעננים עשויים יחד, ענבים ותאנים, עלים ירוקים, עגבניות ופלפלים, עם רטבים מעודנים ואורגניים. הפכנו אניני טעם ואין יותר תירס המתבשל על החול בתוך דוודים.
אין יותר צדפים בחוף, אבל יש המון בתי קפה ומסעדות, מסעדות משובחות עם שלל דגה, פירות ים ובשרים שלא הכרנו בילדותנו, ואשר טעמנו אותם לראשונה רק במסעותינו לארצות הים, שם ימי הקיץ מאריכים לעתים עד לשעה 23:00 בלילה, לילות של אור.
כאן הלילה מתחיל מוקדם יחסית ואלפי ישראלים ותיירים נשפכים להם אל בתי האוכל והאלכוהול, שותים יינות מקליפורניה ומאוסטרליה וגם מיקבי-בוטיק ישראלים. טועמים ממאכלי כל העולם, מפונקים ובררנים.
אהבות העבר שלנו כבר פרחו, וטעמי התירס עדיין שוכנים בזכרון החיך שלנו אבל יש לנו, בקיץ, אהבות חדשות, מטעמים חדשים וישנים, וימים ולילות של קיץ ארוך.
ובימי הקיץ הבאים, כאשר יגבר החום וגופנו ימאס בו, נמצא מזור בענבים קרים, באבטיח צונן, באפרסקים, בשזיפים אדומים ובדובדבנים, ותמיד יישאר לנו הים מול צבעי השקיעה המציפים את הגלים בלכה אדומה וורודה. נחלום בהקיץ על איים רחוקים בהם נושבת רוח קרירה משחקת בענפי הדקלים, נחלום על העונות הבאות שיחזרו עם קרירותן המבורכת. כי לכל זמן ועת לכל חפץ.