שר המשפטים, יעקב נאמן, תקף בכינוס עורכי הדין באילת את היועץ המשפטי, מני מזוז, על שהלה אמר כי במדינה מתוקנת לא היה מתמנה לתפקיד שר, אדם הנמצא בחקירה פלילית.
מזוז נכשל כישלון גדול וקשה, בשני מישורים:
המישור האחד הוא זה שעליו דיבר השר נאמן. בעתיד הקרוב יובא ליברמן לשימוע בפני מזוז, והלה חייב להתייחס אל האיש ואל עניינו בלב חפץ, ללא דעה קדומה ומשקעים קודמים. לכל הפחות, זהו הרושם שהוא חייב להשאיר, בלב ליברמן ובלב הציבור.
בבוא ליברמן לשימוע בפני מזוז, או אפילו בפני פרקליט המדינה הכפוף למזוז, בהכרח תחלוף במוחו המחשבה: "האומנם איש זה יוכל להכריע בענייני בלב חפץ וללא דעה קדומה, לאחר שהוא (או הממונה עליו) גילה ברבים כי דעתו עלי קשה ושלילית?".
אבל יש מישור נוסף, שבו כשלונו של מזוז גדול שבעתיים. היועץ המשפטי לממשלה, בשל חולשתן של כל הממשלות ובשל נטייתנו המוזרה להביא כל עניין להכרעתם של משפטנים, נתפס בציבור, ונראה בעליל כי גם בעיני עצמו, כאורים ותומים גם בנושאים שאינם משפטיים גרידא. בסברתו זו הוא הולך בדרך - שרבים וטובים רואים בשלילה רבה - שבה הולך בית המשפט העליון זה כשלושה עשורים. בית המשפט העליון כבר השיג שיאים, ועוד ידו נטויה, בניכוס סמכויות לעצמו שאין להן זכר בחוק, במסגרת "האקטיביזם השיפוטי".
דוגמה טובה היא החלטת בג"צ בעניינו של סגן השר פנחסי, שסולק מן הממשלה בהוראת בג"צ, בהיותו בחזקת נחקר בלבד ובטרם הועמד לדין - למרות שהחוק קבע במפורש כי יש להדיחו רק לאחר הגשת כתב אישום.
אלא שהיועץ המשפטי אינו בית המשפט, ועליו לצמצם את עצמו ואת פעולתו והתבטאויותיו לתחומים שהחוק הסמיכו במפורש לעסוק בהם – כלומר, מתן יעוץ משפטי לממשלה ולזרועותיה. היועץ המשפטי לממשלה לא הוסמך לשמש פוסק-הלכות בענייני מוסר, אלא תפקידו הוא להנחות את הממשלה בדרך שאותה החוק מורה ודורש. כמובן, ככל אזרח, מותר לו לגבש לעצמו דעה בכל נושא, אך אסור לו להביעה בהיותו מכהן בתפקיד.
ככל שמדובר בענייני מוסר, דעתו של עו"ד מנחם מזוז אינה חשובה, נכונה, מוסמכת או ראויה להתחשבות וליישום, יותר מדעתו של אחרון מלקטי הירקות בשוק.
אם סבר מזוז כי נתניהו שגה משפטית, במנותו את ליברמן כשר בממשלה, היה עליו להגיש לו בדחיפות חוות-דעת מנומקת, תוך כדי פרסומה ברבים, כדי שכל אזרח יוכל לעתור נגדה לבג"צ. אולי היה אפשר לסבול שיחה מעין-אישית בין מזוז ובין נתניהו, שבה היה הראשון אומר לאחרון כי לדעתו המינוי אינו מוסרי. אני נוטה לסברה, כי שיחה כזו כשלעצמה הייתה דבר לא-מוסרי, אילו התקיימה, אלא אם הייתה במסגרת חברית אמיתית בין שני האישים: או-אז הייתה זו שיחה חברית גרידא. ביחסים הרשמים שבין היועץ המשפטי וראש הממשלה, ליועץ המשפטי אין סמכות להגיש חוות-דעת מוסרית-פוליטית, יותר משיש לו סמכות להגיש חוות-דעת רפואית.
הופעתו של מזוז באסיפה פומבית, מחוץ לתפקידו, שבה גינה את מעשיו של ראש הממשלה שמינתה אותו לתפקידו, הייתה איפוא כישלון עילאי. מזוז הוא פקיד ממונה, שלא נבחר ואשר כל עוד הוא מכהן אין לו זכות אלא להביע דעתו האישית בקלפי, ככל אזרח. ככל שנחפש, לא נמצא שום מדינה שבה פקיד ממונה, בכיר ככל שיהא, נשאר בתפקידו לאחר שהעז לגנות בפומבי את ממשלתו. אינני כותב "מדינה מתוקנת", שכן במדינות הלא-מתוקנות נמנעים הפקידים מחוצפה כזו לא רק מטעמי נימוס ואתיקה פוליטית, אלא גם בשל חרדה לחייהם ולשלמות גופם. במדינות המתוקנות באמת, פקיד הנוהג כמו מזוז מתבקש מיד להניח מכתב התפטרות על שולחן השר הממונה עליו, והולך הביתה ללא שהיות מיותרות.
עדיין לא מאוחר, השר יעקב נאמן, ללמד את מזוז ואת המדינה כולה לקח חשוב וחיוני.