גופו של אדם יכול לפתח עמידות בפני תרופה מועילה. תחילה המערכת מופתעת כביכול מהתערבותה של גלולה בתהליך של איזה חולי מזדמן, אולם לאחר זמן, היא לומדת אותה כביכול, מתחכמת לה ומתעלמת ממנה, ולאחר זמן יוצא החולי המזדמן לחופשי ואינו משגיח עוד בגלולה; ואם מגדילים את מינונה, נזקה מרובה מתועלתה. קוראים לכך Tolerance!
מילה זו עצמה משמעה גם סובלנות. הנכונות של אדם לכבד דעה שאינה חופפת לדעותיו שלו, להעניק זכות של שווה לשונה ממנו, להשתית את יחסיו לזולת על ההכרה כי אדם הוא בר חורין לחיות על-פי אמונותיו והשקפותיו ובלבד שלא יכפה אותן על חברו, היא נכונות המקבלת את ה-Tolerance כערך מחייב.
מילה אחת לשתי מהויות וראה זה פלא, מהות אחת סותרת את חברתה! הדבר נראה כבלתי טבעי בעליל. הייתכן כי סובלנות מרגילה את הדווקן, את האידיאולוג ואת המאמין ויהי מה במשנת חייו החותר להגשימה בפיתויי נועם אם הוא יכול, ובבוטות אלימה אם הפיתוי לא יצלח עוד - היא סובלנות נאורה רק לכאורה, ויותר משהיא תורמת ליצירת אקלים של כבוד הדדי היא מרגילה את המערכות שמנגד לעמידות בפני האנטיביוטיקה של הדיאלוג והפיוס? הניסיון מצביע כי לא אחת מסייע ה'טולרנס' כלפי הזולת לפתח בו 'טולרנס' לסובלנות עצמה. היא לא מועילה עוד. להיפך. מכתה גדולה מתרופתה.
הדברים קשים. בחברה אלימה בה אין לסובלנות סיכוי אלא להחריף את ההיתר שנוטלים בעלי הזרוע למיניהם להכות את החוק ואת המידות האזרחיות עוד ועוד, עלול להיווצר ייאוש מן הסובלנות כערך והיא תוקע כתבוסתנית, כמתקפלת סדרתית, כהפרעה נורמטיבית ותוצא אל מחוץ לגדר. הסבלן יסומן כ"פראייר" ובישראל של היררכיית הראוי והמגונה - פראייריות היא בקצה צד הגינוי של סרגל הערכים.
פיתחנו זה מכבר 'טולרנס' לאכיפת החוק. הקריצות מולכות בישראל שנים הרבה מדי.. חלוקת הסמכויות בין הזרועות האזרחיות והצבאיות, החילוניות והדתיות, החברתיות והלאומיות, יצרו הזדמנויות אין קץ לדבר אמת אחת ולומר היפוכה הגמור בעת ובעונה אחת, לדין אחד במלבושי הלכות החוק ולדין אחר בדובונים של ההתנהלות בשטח, לכלבים נובחים ולשיירה עוברת, להן בכנסת ולאולי במשרדי הממשלה, ללגלוג דעתני לחכמי האבחנה בין טוב ורע, בין ישר לבין מעוות ולהערצה קולקטיבית של פילוסופיית השורה התחתונה ותורת מבחן המעשה.
הראו לו למחוקק את הנבוט של האלימות, והוא מפחד ונהיה סובלן. הוא מנהל משא-ומתן על החלת החוק עם מפיריו. הוא מבין לרוחו. ער למצוקותיו. הוא יודע שככל שיגיע ליותר שעות הידברות והמתנה, הוא יאלץ בסופו של דבר לוותר עליהן מפני שגוף שפיתח נוגדנים לפיוס הוא גוף בועט במפייסיו. זה לא חכם. זה לא נבון. זה לא עוזר. זה לא מוביל לשום מקום. אך בעיניו אין זאת תבוסה. זה ניצחון ההרתעה על הסובלנות. זה כיבושי הריאליה והמציאות על הלוך הנפש שאינו מוליך אלא אל מחוזות מעורפלים של דמוקרטיה ושל שלטון החוק שהיה מעולם צר מהכיל את התבונה.
רצונכם טלו את הסוגיה הזאת אל עולם המדיניות, הביטחון, השלום, הפשרה. רצונכם טלו אותה אל עולם החברה, אל צוקי הבקע של הפערים בלתי הסבירים בין עשירונים מועדפים לעשירונים מרוחמים, אל המשפחות הקורסות בכבוד תחת נטל משכורות המינימום. אם תרצו טלו אותה אל חופי הים והכנרת, אל הגידור של חלקות השייכות לעמך וגברתני ממון משתלטים עליהן בזרוע תחת עיניהם המבינות של הרשויות המפייסות. אם תרצו טלו אותם אל השיח היום יומי על אורות אדומים וקווי הפרדה ומהירויות מגבילות ועל מקומות חניה ועל הזכות בלתי החוזרת להרעיש עולמות לאחר חצות, להשתכר על הכבישים, להתיישב על כסאות של בעלי כרטיסים באצטדיונים.
טלו אותם אל הגדול ואל הקטון. הכל אחד הוא. אין הבדל מהותי בין התובעים בזרוע כי יתייחסו אל משוגותיהם בסובלנות לבין הפיכתם למחוסני סובלנות מכל וכל. האלימות היא אותה אלימות. היא נבדלת רק בדרמה ולעיתים קרובות מדי בטרגדיה של קרבנותיה.
גם מה שאני כותב אינו מועיל עוד הרבה. אם יש קורא והוא סובלן, כבר נתייאש והוא נד בראשו ואומר חבל על פלוני שמשחית מילים לריק. אם יש קורא ואינו סובלן, מיד הוא קורע את הדף ומשליך אותו לפח וכותב כנגדו מסכת של קלשונות לשון הננעצים ביריב בטרם יטילו אותו אל ערימת הבוגדנים.
ואף על-פי כן, אני כותב. אני כותב כי אי-אפשר להחריש. אני כותב כי אסור להחריש. אני כותב כי עדיין יש בתוכנו רבים וטובים שאינם רוצים להחריש. אני כותב כי ביום בו אחריש אהיה אני ויהיו הם מחוסנים עד להחריד מלהאמין בעתיד.