עוצמה היא בחירה

מדינת ישראל ידועה בתחומים רבים כמדינת חלם. היא מתמודדת עם בעיות פשוטות לפתרון באופן חלמאי לחלוטין בתחומים רבים, ומשיגה תוצאות גרועות יותר היכן שישנה דרך פשוטה להגיע ליעדים רצוים, מהר יותר, וביתר בקלות. גם אם נניח לרגע בצד את תופעת ההתחלויות, אשר מובילה אותנו בהכרח לאסון המדינה הדו-לאומית, משום שהדוגמה הזו מהולה בקורטוב של עמדה פוליטית (עמדתי שלי), נוכל למצוא דוגמאות רבות שבהן מדינת ישראל משתקפת כמי שמתנהגת כשיכור עם יצר הרס עצמי. משבר המים מהווה דוגמה מצוינת: לפני שנים כבר היה ידוע על הצורך להתפיל, אך כל מקבלי ההחלטות טמנו ראשם בחול, כיום יש לנו אוטוטו אח גדול שסופר לנו דקות במקלחת, וזאת כדי שנכפר במחי זיעתנו (תרתי משמע) הלא-רחוצה על מחדלי הטיפול במשבר המים של ישראל. דוגמה נוספת היא ההפרטה השיטתית: מדינת ישראל מתנערת מנכסיה החשובים לדעת, ובדרך לשם אינה מבטיחה את זכויות העובדים בנכסים אלו (ראו לדוגמה את הפרטת מפעלי ים המלח לאחים עופר, תוך שזכויות העובדים שם נרמסו עד עפר, הכל כפי שהוצג בסרט התיעודי 'זהב לבן, עבודה שחורה'), כאשר שיא השיאים של האבסורד הוא להפריט את מנהל מקרקעי ישראל, תוך סיכון שכל ישראלי מצוי שבעל הבית האמיתי שלו יושב בסעודיה. ניתן למנות עוד דוגמאות למכביר כמו השוחד לחרדים, בכל מועד חדש של הרכבת קואליציה, שוחד אשר מפורר את יסודות החברה האזרחית הדמוקרטית: מאפשרים להם להיתמך בקצבאות ילדים אשר מעודדות עוני במתכוון, ופוטרים אותם מלימודי ליבה, פטור אשר מעודד נחשלות ונכשלות: בל תתפלא מדינת ישראל אם בעוד עשור או שניים הציבור המפרנס והמשרת ישא על גבו ציבור גדול פי כמה ממנו, שמתפרנס על גבו ונהנה מפירות שירותו הצבאי. אולם ברשימה זו אין בכוונתי להאריך בשורת ההתנהלויות החלמאיות של מדינת ישראל, שמאבדת את עצמה לדעת, באי-ראייה מרחבית. בכוונתי להתמקד דווקא בחלמאות נקודתית, רעה, אכזרית, מנציחת עוני וחולשה, אשר הגיעה, בשעה טובה, לקיצה וזאת הודות למאבק הנכים בשנת 2002: מדובר בתיקון 109 לחוק הביטוח הלאומי, אשר מכונה "חוק לרון", ואשר יכנס לתוקף בראשון באוגוסט 2009. כניסתו לתוקף של חוק לרון, כאמור, תחתום את הגולל סופית, כך מקווים (ושטפו-טפו חוק ההסדרים לא יקלקל), על חלמאות אשר משולבת ברוע, בהתעמרות, ובמגמה ספק מודעת ספק עוצמת-עיניים, להותיר נכים ובעלי מוגבלויות במצבם הכלכלי המחפיר, עד קץ הדורות. עד לתיקון 109 לחוק הביטוח הלאומי מקבל קצבת נכות כללית שרצה ויכול היה לעבוד נאלץ ברוב המקרים, לעבוד בשכר זעום כדי לשמור על הקצבה שלו או לוותר על קצבת הנכות הכללית. קושי נוסף שהיה מנת חלקם של מקבלי קצבאות שרצו לעבוד, הוא שברגע שהשתכרו מעל כ-2,000 ש"ח הם איבדו את "ההטבות הנלוות" (כגון סיוע בשכר דירה, הנחות הארנונה ועוד..) להם היו זכאים. לפיכך, השיטה הקודמת יצרה "תמריץ שלילי" ליציאה לעבודה. בעיה נוספת בשיטה הקודמת הייתה החשש האמיתי של מקבלי קצבאות מההשלכות של הפסקת העבודה, שכן, ברוב המקרים, גם אם מקבל קצבה החליט שהוא מתחיל לעבוד ולהרוויח, נותר חשש כי במקרה בו יאבד את מקום העבודה, הוא ימצא עצמו "קרח מכאן ומכאן": הוא גם יאבד את השכר מהעבודה וגם יאבד את מקור ההכנסה הקבוע של הקצבה ואת ההטבות הנלוות לה. כתוצאה מכך - על-פי נתוני הביטוח הלאומי - 90% ממקבלי קצבת נכות לא עבדו כלל, ורק 4.7% השתכרו סכום העולה על 1,609 ש"ח, ופחות מ-1% השתכרו יותר מ-2,874 ש"ח (נתוני הביטוח הלאומי מעודכן נכון לאוגוסט 2008).