חקלאות: בעולם כבר הבינו את חשיבותה, ובישראל?

החקלאות הישראלית הגיעה להישגים המקצועיים, בזכות מוסדות המחקר המעולים וחקלאים מצטיינים, והיא נמצאת בשורה הראשונה בעולם. את הידע החקלאי שלנו - מבקש להשיג העולם כולו. מענפי בעלי החיים, דרך המטעים, גידולי השדה וכו'. גם התעשיה הנלווית לחקלאות - דוגמת מפעלי הטפטפות, שעוני המים, התפלת מי ים נחשבת למתקדמת בעולם. ולאור משבר המים העולמי - הביקוש למוצריה הולך וגדל. מספר החקלאים בישראל כ-20,000 לערך, הינו מהנמוכים בעולם, ביחס לגודל האוכלוסיה. מספר המתפרנסים מסביב לחקלאות (ישיר ועקיף) - הינו פי עשרה לערך. הייצוא החקלאי פרוש על פני העולם כולו, ומעבר למיליארד דולר ויורו זורמים בשנה לקופת אוצר המדינה. ואם כל כך טוב, מדוע דורשי רעתנו מנסים לפגוע בנו - מדי שנה בשנה? הסיבה נעוצה בתחושות בטן ומועקות שהצטברו במספר נושאים: א. המים; ב. הקרקע; ג. העובדים הזרים; ד. סובסידיות ועלות למשק הלאומי. המים - לפני כעשור, החקלאות השתמשה במיליארד מ"ק מים שפירים לשנה. בשנה האחרונה ירדה ל-430 מיליון קוב! עיקר התחלופה בוצעה עם מים מושבים דוגמת השפד"ן, מי ביוב וכו'. ההתפלה - האמורה לכסות את כלל צריכת המשק הלאומי שהינה קצת למעלה משני מיליארד קוב שנתי - תצטרך להבטיח את הצריכה הביתית, התעשיה וההסדרים הפוליטיים בנושא המים עם ירדן והפלשתינים. החקלאים חתמו לפני שנתיים על הסדר רב-שנתי עם המדינה על אופן השימוש ועלויות המים, והם הראשונים שלקחו אחריות במשבר המתפתח וקיבלו על עצמם בהסכמה - תוואי קבוע לפעילות. הפקידים ממשיכים לדקלם את סיפורי העבר ובעיקר לטרפד את הקמת מתקני התפלת המים ומאגרי הביוב, שהינם השקעות תשתית יקרות. מצידם - שהארץ תהיה חרבה (יבשה) ובלבד שבקופת האוצר ירשרשו מזומנים מיותרים. הקרקעות - למעלה מתשעים אחוז משטחי הקרקע הראויה לעיבוד במדינת ישראל נמצאים בידי ההתיישבות העובדת. ההסדרים המשפטיים של חכירת קרקעות אלו - בחלקם הגדול אנרכוניסטים, ואינם מבטיחים את עיגון זכויותינו בקרקע, בפרט בנושא המגורים והשטח הכחול, שטח המחנה, גם כעת ברפורמה הגדולה במינהל מקרקעי ישראל, מוצע פיתרון לתושבי הערים הגדולות, בדבר רכישת הקרקע שעליה עומד ביתם, בעוד ההתיישבות העובדת "מחוץ לתחום". זהו מאבק ארוך, רב-שנים, שעיקרו עוד לפנינו, ובו עלינו להבטיח את המשך עיבוד הקרקע החקלאית ואי הפיכתה לנדל"ן מחד-גיסא, ואת השוואת תנאינו במגורים ובמבני הציבור לחוכרים העירוניים, מאידך-גיסא. העובדים הזרים - בישראל כ-300,000 עובדים זרים בלתי חוקיים, המובאים לארץ על-ידי "מאכרים" למיניהם. כמו-כן, מועסקים קרוב ל-100,000 עובדים חוקיים בסיעוד, בניין וחקלאות - מתוכם בחקלאות כ-28,500 עובדים תאילנדים, כאשר האוצר, במקום להתמודד עם הבעיה הגדולה של הבלתי חוקיים - מנסה למצוא את הפיתרון "מתחת לפנס" ולטפל במקומות המאורגנים הקלים יחסית. לשמחתי, הגענו במסגרת חוק התקציב להסכם לתוכנית ארוכת טווח, שבה תהיה תחלופה של עובדים זרים, לאורך 6 שנים, בטכנולוגיות מתקדמות של מיכון, שידרשו השקעות ויאפשרו קידמה ורווחה לכל. המדינה תשתתף ב-320 מיליון שקלים למימון הפרויקט. סובסידיות - בעבר ישראל סבסדה את החקלאות ובגדול. בעשרים שנה האחרונות הסבסוד, הישיר והעקיף, ירד למינימום וכיום אנחנו מסובסדים הרבה פחות מאשר מערב אירופה ו"מדינות קטנות" כגון: צרפת, גרמניה ובגידולים מסוימים פחות מ"אמריקה הקטנה". ככלל - הוויכוח על עתידה של החקלאות נוגע לשורה של נושאים לאומיים חשובים - האחיזה בפריפריה, פיזור האוכלוסיה, מדינה ירוקה שאדמתה מעובדת, לעומת מדינה חרבה, זרועת דרדר ושיח. בעולם הגדול הבינו את חשיבותה של החקלאות לאיכות הסביבה, לאקולוגיה, לתיירות הפנים והחוץ והממשלות השונות ממקדות מאמציהן בחיזוק הפריפריה, בהשקעות תשתית וביצירת חגורות מגן ירוקות. אני מאמין, כי, הלך הרוח הזה יגיע גם אלינו ואזי גם האליטות שלנו, יתחילו להכיר בעובדות כהווייתן, ולחיות בהווה ובעתיד, ללא חשבונות עבר מיותרים. לנו, יש את כל הסיבות לנהל מאבקינו מתוך עמדת כוח וחוזקה, בזכות ה'יש' הגדול שנוצר ובידיעה כי ביכולתנו לעצב את העתיד בסביבה ירוקה וידידותית לכל.