יעקב מכריז על רצונו להיות אדם פשוט, ומבקש שלא יתייחסו אליו יותר מדי - "נזיר כזה", כהגדרתו. למורת רוחם של הוריו, הוא נוטש את ספסל הלימודים בשלהי לימודיו בבית הספר התיכון, ומצטרף לחבריו בחווה מאולתרת באמצע שומקום. תמונות קופצניות, ערוכות בשחור לבן, משוות לחווה ולדייריה עובדי האדמה מראה חלוצי של תחילת המאה ה-20. את הצופה מלווה תחושה מתמדת של פיזור וחוסר בקרה: כלב מחמד שכמו בטעות גורל הוצב ככלב שמירה, חמור מלחך בשדה הפתוח, היעדר קשר טלפוני קווי ואל-חוטי, כמו גם אי-ידיעה מתי ומהיכן יחזור הרועה עם עדרו. יעקב גם מתעקש לצאת למרעה ללא נשק, כשברקע - סיפור הירצחו של מקים החווה על-ידי ערבים.
בהמשך ה"עלילה" מבלה יעקב בחברת הוריו. העימות הוא בלתי נמנע, ועילתו: זקנו של יעקב שהחל צומח: "זה פשוט עניין אסתטי, נקי, לא יותר מזה", אומרת אמו, "גם אסתטיקה היא עניין שצריך לשים לב אליו". יעקב בשלו: "ככה לפשפש בזקני, אך איזה נחת רוח, תארי לך שהיה לך זקן כזה! באמצע השיעורים באוניברסיטה היית עושה ככה", הוא אומר תוך כדי ליטוף זקנו. אביו מתערב: "אמא לא אוהבת דוסים". האֵם אומרת: "יש להם איזו בעיה". האב מוסיף: "דוסים באמת מעצבנים". יעקב אינו מתבלבל: "אני לא חושב שאני מעצבן, אני לא חושב שאני דוס מעצבן". "ברגע שאתה שם זקן, אתה משתייך לדוסים!" - פוסק אביו, ובלי משים חושף תפיסת עולם הרואה באדם חלק מקבוצה, לא יחידה עצמאית, אשר די במראהו החיצוני כדי לשייך אותו לקולקטיב.
"אתה מתחיל ללכת ככה בכפיפות קומה", אומרת האם ליעקב, "מטה את הראש הצידה בזווית המתאימה, וזה משפיע על כל כולך". נראה כי הזקן מטריד את אמו של יעקב לא רק כעניין אסתטי. וכשהיא אומרת: "אנחנו בעד היהודי החדש! לא צריך לקדש את מה שהיה ולהתרפק על העבר. צריך שיהיה פה יהודי חדש. והמראה שלו גם יכול להיות כמו של יהודי חדש!" - מתנגנים במוחי הצלילים הצורמים "עולם ישן עדי יסוד נחריבה, מגב כפוף נפרוק העול". הסצנה מסתיימת בהתרסתו של יעקב: "אני רוצה שיהיה לי זקן מדובלל, מכוער!"
הסרט משלב גם את סיפור הפינוי של היהודים תושבי רצועת עזה. אחד משיאי הסיפור הוא האופן שבו מתקבלת הנחייתו של מאן דהוא, המופנית אל אלה שבאו למחות על הפינוי, להתרכז בבית הכנסת. שם יינעלו דלתות בית הכנסת מבפנים, ויקשו על ביצוע הפינוי. אך בבית הכנסת מתקבלת תמונה אחרת. הרב אבינר מטיף שם למתקבצים: "באנו לכאן. אנחנו לא נותנים מכות ולא עושים שום דבר רע, אנחנו אומרים לאחינו: 'אנחנו איתכם. אנחנו איתכם כדי לבכות איתכם, כי מה נשאר לנו עכשיו חוץ מלבכות?'" במילים אחרות, הרב מכריז שהכל אבוד, ושכולם מתבקשים למסור את עצמם לידי המְפַנִּים. מישהו מהקהל קורא: "נגלה נחישות ושום דבר לא אבוד! למה להחליש?!" ודבריו זוכים למחיאות כפיים סוערות בקהל. "אנחנו מוכנים לנחישות", הוא מכריז ומציע לפזר את המתנגדים לפינוי בכל בית בישוב וכך להקשות על פעולת הצבא באופן אפקטיבי. סופו של אלמוני מהקהל, שסולק מן המקום על-ידי מזכירות היישוב, באמתלת אי-השתייכותו ליישוב - מקרה קלאסי, שבו נציגיה המובהקים של ההתיישבות ביש"ע, יחד עם נציגי היישוב עצמו, עושים יד אחת כדי להקל על פעולת הפינוי, בעוד שדעותיהם הן של הקונפורמיסטים והן הנון-קונפורמיסטים אינן נשמעות .
לאחר הפינוי חוזר יעקב הביתה מאוכזב ומיואש. כאן ניצבת בפניו התלבטות חדשה: האם יתגייס לצבא המגרשים או שיהיה סרבן גיוס. הוריו מנסים להפעיל עליו לחץ, בכל דרך אפשרית, שילך בתלם ויתגייס כמו כולם. אך יעקב סבור, שגיוסו לצבא יזין למעשה את המשך העוולה והאיוולת שעושה המדינה, בשולחה את צה"ל להילחם את מה שמגדיר יעקב "מלחמה אבודה" - "מלחמה שאין לי סיכוי לנצח בה, שיש רק סיכוי למות". יעקב מכריז אפוא: "אני לא הולך להילחם במלחמות אבודות", אך בסופו של דבר - מתגייס ומסביר זאת בכך שבכוונתו לקבל הכשרה כחייל, אך לא לקחת חלק בפעולות חורבן.
המתח שבין חירות הפרט לבין ההשתייכות לקולקטיב שזור לאורך כל הסרט, כשיוצרת הסרט אינה נמנעת מלנקוט עמדה בסוגייה זו. ניתן להבין, כי היא קוראת באמצעות סרטה לשבירת הקונפורמיזם, ל"גמילה" מהעדריות ולהתרסה כלפי הסמכות - בין אם זו סמכות חוקית, צבאית או רבנית.
לפתע, ללא כל אזהרה, פורץ לתודעה יודה, האח החולמני, ששהה לאורך הסרט בצֱל ומדי פעם "הפריע" להתפתחות העלילה: ארון עטוף בדגל ישראל נפרק על-ידי חיילים ומובא לקבורה. בסצנה האחרונה של הסרט, על-רקע התמונות מן ההלוויה, קוראת אחותו מעין צוואה: "בקיץ ההוא נהרג יודה אחי במלחמה אבודה. כואבת והמומה אני צועקת את מותו המיותר. איש אחד חכם אמר פעם, שאין מלחמה צודקת. יודה אחי חשב, שיש משהו במשפט הזה - לא בגלל שאין מטרה צודקת, אלא בגלל שהוא היה יפה ועדין נפש, וחשב שפעם יוכלו להשיג כל צדק בדרכי נועם. אבל עד אז מתחלקות המלחמות לשתיים: יש מלחמה אבודה ויש מלחמה צודקת, ומחובתו של כל אחד להבחין בין השתיים ולחיות. ואם למות חלילה - אז רק במלחמה צודקת".