נראה, כי ברקע לחוסר הצלחתו של חיזבאללה ובעלי בריתו עומדים מספר גורמים, חלקם קשורים למבנה המערכת הלבנונית עצמה ולהתנהלות גורמים שונים בתוכה, וחלקם קשורים להערכות מוטעות של משקיפים מקומיים וזרים. נראה כי אחד ממקורותיה המרכזיים של ההפתעה מצוי בהערכה כי ניצחון מחנה "ה-14 במרץ" בבחירות הקודמות לא שיקף נכונה את יחסי הכוחות במערכת הפוליטית הלבנונית. זאת, מכיוון שנערכו בשנת 2005 זמן קצר לאחר ההתנקשות בראש הממשלה רפיק אל-חרירי ועל-רקע רגשות הזעם הציבוריים אשר הופנו נגד בעלי בריתה של סוריה בלבנון – חיזבאללה ומחנה "ה-8 במרץ". לפיכך, הערכה רווחת גרסה כי בפועל יחסי הכוחות בין המחנות המתמודדים שווים, ואולי אף נוטים לטובת מחנה "ה-8 במרץ". לפיכך, הבחירות הנוכחיות אמורות היו להשיב את הסדר הפוליטי על כנו.
גורם שני אשר עמד, ככל הנראה, בבסיס אי הצלחת האופוזיציה, נעוץ במערכת הלבנונית עצמה ובדינמיקה הפנימית שלה. במרכזו של גורם זה עומד כישלונו של מישל עוון להגדיל את כוחו בעדה הנוצרית. עוון, ראש מפלגת "הזרם הלאומי החופשי", היווה את הפתעה הבחירות הקודמות. לקראת הבחירות שב מגלות ממושכת באירופה והצליח לזכות ב-18 מקומות בפרלמנט (בפועל הייתה סיעתו, ככל הנראה, גדולה יותר שכן זכתה לתמיכתם של מספר צירים עצמאיים). הערכות שונות, בראשן הערכותיהם של מקורביו, גרסו כי בבחירות הנוכחיות תגדיל מפלגתו משמעותית את כוחה שכן, כך טענו, מרבית העדה הנוצרית ניצבת מאחורי עון. בהקשר זה היו אף שהעריכו כי המפלגה תכפיל את כוחה ותכניס לפרלמנט 30 צירים ויותר. השינויים במחוזות הבחירה אשר נערכו בלחץ חיזבאללה בהסכם דוחא במאי 2008, אף נועדו לסייע לעוון במשימתו זו. בפועל נכשל עוון לספק את הסחורה וסיעתו אף קטנה בנציג אחד. במובן זה הפער בין הציפיות מ"הזרם הלאומי החופשי" בראשותו לבין הישגיו בפועל אכן גדול.
גורם שלישי אשר עמד בסיס ההישג הדל של חיזבאללה, וודאי לעומת הציפיות, הינו חוסר יכולתו לפרוץ מעבר לגבולות העדה השיעית ולהפוך לגורם פוליטי לאומי המקובל על חלקים רחבים בציבור הלבנוני. ואכן במעוזי השיעים בדרום ובבקעת הלבנון (מחוזות בעלבכ ואל-הקמל) זכו מועמדי חיזבאללה ואמל במרבית המקומות אשר הוקצו לעדה השיעית, אולם במחוזות אחרים בהם התמודדו נציגים מטעמם (בעיקר בבירות) – נכשלו. נראה כי הסיבה לחוסר הצלחתו של חיזבאללה להפוך לגורם לאומי המקובל על בני עדות אחרות נעוצה במלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006, ולא פחות מכך באירועי מאי 2008. בשנים שלאחר נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון (מאי 2000) נהנה חיזבאללה מפופולריות רבה בציבור הלבנוני. "ההתנגדות" נתפסה כהישג לבנוני היסטורי וחיזבאללה נראה בדרכו להפוך לגורם פוליטי העומד, במידה רבה, מעל למחלוקות העדתיות. מלחמת לבנון פגמה קשות בדימוי זה. חטיפת חיילי צה"ל והמלחמה אשר פרצה בעקבות הפעולה, נתפסו בקרב חלקים גדולים בציבור הלבנוני כטעות קולוסאלית אשר נבעה מאינטרסים של גורמים חיצוניים. חיזבאללה נתפס בהקשר זה ככלי שרת בידי אירן במאבקה בארצות הברית וישראל. "נשק ההתנגדות" – הזרוע הצבאית העצמאית של חיזבאללה, אשר עד אז נראתה כנכס הפכה לנטל ולגורם המסכן את שלומה של לבנון.
תפיסה זו, ביחס לחיזבאללה ול"נשק ההתנגדות" קיבלה משנה תוקף באירועי מאי 2008. כזכור, כתוצאה ממחלוקת עם הממשלה סביב ניסיונו של חיזבאללה להניח רשת תקשורת עצמאית ולהציב מצלמות בשדה התעופה של בירות, פרצו עימותים אלימים בין לוחמי הארגון לבין תומכי הממשלה. בתוך ימים ספורים כבש חיזבאללה שכונות במערב בירות, וכן אזורים בצפון ובמזרח המדינה. 80 אזרחים נהרגו בקרבות. בעקבות האירועים ובתיווך קטרי נחתם בדוחא הסכם פשרה בו זכו חיזבאללה ומישל עוון, בעל בריתו, להישגים פוליטיים משמעותיים. עם זאת, נראה כי אירועי מאי וההשתוללות האלימה של לוחמי חיזבאללה פגעו משמעותית בדימוי הלאומי של הארגון והמחישו לציבור הלבנוני – הסוני והנוצרי – כי "נשק ההתנגדות" מסוכן ללבנונים לא פחות מאשר לישראלים.