האם ניתן לתבוע שופט בגין רשלנות?

בית המשפט, באותה פרשה, קבע כי "נראה לנו שנקודת המוצא של כל דיון בפרשנות חוק היוצר חסינות, היא נקודת מוצא שתשאף לצמצם את תחולת החסינות מבלי לפגוע בעיקר מטרתה. "למיטב ידיעתנו, אין בעולם הנאור שיטה משפטית שאיננה מכירה בצורך להסדיר בחקיקה מידה של חסינות לשופטים. המאפיין את השופטים, יותר מכל עיסוק אחר, הוא היותם 'נוכחים' דרך קבע בזירת עימותים, לעתים מרים מאוד, בין צדדים שונים בעלי אינטרסים מנוגדים, ובכלל זה בין רשויות השלטון לבין הציבור. הצדדים המתעמתים נושאים עיניהם לבית המשפט, כל אחד בתקווה שהאינטרס שלו יגבר. בסופו של יום יוצא בדרך כלל צד אחד וידו על ראשו. על השופטים מוטל נטל כבד מאוד הן בניהול זירת העימותים, והן במתן הכרעה בהם בשלבים מאוחרים יותר. בשדה מערכה רווי מתח זה, שיש בו רגשות ואינטרסים נוגדים, ושבו מעורבים פעמים רבות אינטרסים אדירי השפעה, עתירי מימון ובעלי שררה, שומה על השופט לשקול בקור רוח שיקולים עניינים, תוך הקפדה על יישום הוראות דין שאינן מפלות בין אדם לרעהו. ספק אם ניתן להשיג תוצאה זו מבלי ליתן לשופט תחושת חסינות מפני תגובות הצדדים וזעמם. חסינות זו מהווה בלם יעיל נגד מחשבות נקם שיכול שיקננו בלב מתדיין זה או אחר. הידיעה שדרך זו חסומה, ממתנת מאוד פרץ רגשות ומעשים שספק אם היו נבלמים בכל המקרים אלמלא זאת". לאחר שבית המשפט, באותה פרשה, מגיע למסקנה ולפיה "אין חולק על הצורך בקיום הוראות חסינות החלות על השופטים", הוא מעלה את שאלת היקף ומידת חסינות זו: "האם עליה להיות מלאה, או שמא ראוי להפעיל את עיקרון המידתיות ולהותיר נתיב מילוט משוחרר מחסינות, וזאת למצבים קשים?" בית המשפט באותה פרשה יצר מבחן בוזגלו חדש ולפיו דין השופט (אם כי במידה מועטה) כדין בוזגלו, קרי, אם הסרת חסינות במקרים מסוימים יאה למגזרים אחרים כגון עורכי דין, רופאים, פקידי שלטון וכדומה, מדוע השופטים ייוותרו בודדים בחסינותם המוחלטת? בית המשפט מתווה גישה ולפיה נקודת המוצא הראויה הינה צמצום היקף החסינות אשר מוקנית לשופטים. בית המשפט, כמי שיושב בתוך עמו, מודע לביקורת על שופטים בשיח הציבורי, ותוהה מדוע "מה שנשמע בראש חוצות לא יידון בבית המשפט".

למרות הפתיחות, בית המשפט מדגיש כי ניתן יהיה לתבוע את המדינה באחריות שילוחית בשל אופן התנהלותם של שופטים "רק במקרים קיצוניים מאד של רשלנות בוטה מאד", כגון הימנעות במשך עשור ממתן פסק דין. בית המשפט נדרש גם ל'נבואות הזעם' של הנתבעים, ולפיהן, אם תיפתח אפשרות הגשת התביעות כנגד שופטים "יותר הרסן" – לכאורה, וכל מיני "נקמנים" למיניהם יציפו את בתי המשפט בתביעות כנגד שופטים. בית המשפט מצנן נבואות זעם אלו: "אולם נראה לנו כי 'הליכת אימים' זו על בתי המשפט הוכיחה את עצמה פעמים רבות כמחוסרת יסוד". הוא מוסיף: "נזכיר בהקשר זה את זכות העמידה שהופשרה בבג"צ, ושקדמו לה 'נבואות שחורות' של הצפת בית המשפט, נבואות שהתבדו. כך גם נטען גבי טענת חוסר תום לב, שניבאו לה עתיד הרסני גם מבחינת הצפת בתי משפט בתביעות שיש בהן 'עילות לא עילות'. גם זה נתבדה, ואלו הן רק דוגמאות". עם זאת, בית המשפט לא הסתפק בהרגעת הנתבעים כי בתי המשפט "לא יוצפו" בתביעות כגון דא, אלא גם קבע רף גבוה מאוד, אשר רק בהינתנו יהא ניתן להגיש תביעה נזיקית כנגד שופט, ואשר לדבריו, יש בו משום "בלם מפני הצפת בתי המשפט בתביעות".

בית המשפט מאזכר נשכחות, כיצד בעבר, תביעות נגד עובדי מדינה נחשבו כלא מקובלות, עד שנפרצה הדרך בפסק הדין בעניין גורדון (ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113): באותה פרשה הגיש גורדון תביעה נגד עיריית ירושלים בגין מעצר שווא אשר זו האחרונה הסבה לו, בגין דוחות חניה אשר מוענו עקב טעות אליו. בית המשפט באותה פרשה חייב את עיריית ירושלים לפצות את גורדון בגין הנזקים שגרמה לו, ביניהם מתח, חרדה, דאגה ובושה מן השכנים אשר צפו בו נעצר - מעצר שהתברר בדיעבד כמעצר סרק. בעניין גורדון קבע השופט ברק (כתוארו אז) כי "שעתו היפה של המשפט הישראלי הייתה כשבוטלה החסינות המיוחדת של המדינה". בית המשפט בעניין פרידמן סבר כי דברים אלו יפים גם למקרה דנן, ואין לפסול עקרונית הגשת תביעות נזיקיות נגד שופטים, וזאת בשמו של עיקרון שוויון הכל בפני החוק, אלא יש לצמצם את אפשרות הדיון בתביעות אלו למקרים נדירים ביותר.

המדינה בפרשת פרידמן התנגדה להגשת תביעה נזיקית נגד שופט גם מטעם נוסף: הפגיעה בעיקרון סופיות הדיון, שכן דיון באופן הפעלת שיקול הדעת של השופט עלול להוביל לדיון נוסף של נושאים אשר כבר נדונו בפסק דין חלוט. גם הנמקה זו למתן חסינות גורפת לשופטים נדחתה: בית המשפט קבע כי "אינו מסכים לטיעון זה משום שעיקרון סופיות הדיון ממילא נסוג במקרים קיצוניים כגון של מרמה, אפילו מרמה על-ידי עד במהלך משפט", ואם ניתן לשנות תוצאת פסק דין חלוט בשל מרמה, מקל וחומר ניתן ליתן סעד שאינו משפיע על פסק הדין הסופי, אלא חיצוני לו. המדינה העלתה גם באותה פרשה את הטענה כי אין זה רצוי ששופטים ייקראו להעיד, אך גם מטענה זו בית המשפט לא התרשם, וקבע כי "כלל הוא שאין לאפשר בדרך כלל עדות שופט על עניינים הנוגעים להליך השיפוטי שבו הוא דן". כן פסק בית המשפט כי האפשרות לערער על פסק דינו של שופט רשלן אינה מעלה ואינה מורידה, כי יש שהשופט המתרשל הינו שופט ערכאת הערעור, ויש שהתרשלות השופט אינה בסוגייה אשר ניתן לערער עליה (לדוגמה עיכוב מתן פסק דין למשך כעשור).

בסופו של יום, למרות כל המילים היפות, התביעה שהגיש פרידמן נגד ראש ההוצל"פ אשר הורה על מעצרו "ללא בדיקה" נמחקה על הסף, וזאת חרף כל המילים היפות שהכביר בית המשפט בפסק דינו. בית המשפט מצא כי המקרה שהוצג בפניו "אינו נמנה עם אותם מקרים קיצוניים של רשלנות בוטה", אשר מצדיקים דיון בתביעת-הרשלנות - נגד שופט לגופה, שכן הגם שהוצאה כנגד אבי פרידמן פקודת מאסר בקלות יתרה, בפועל הוא לא נאסר. עם זאת, הגם שתביעתו של פרידמן נדחתה על הסף, הפתח נפתח והסדק נסדק: הדרך להגשת תביעות רשלנות מקצועית כנגד שופטים, גם אם דרך צרה מאוד, נסללה לה, וגלגלי השיניים של התהליך החלו לנוע, גם אם באותו מקרה התביעה נדחתה על הסף: כמעט עשור לאחר הינתן פסק דין זה יסכים בית המשפט לדון בתביעת רשלנות נגד שופט לגופה.