נתניהו דחף את מפלגת קדימה לאופוזיציה, מפני שדחה את דרישת לבני להסכים לתמיכה פומבית בשתי מדינות בא"י. גם בביקורו אצל נשיא ארצות הברית סרב להוציא מפיו את צמד המלים "שתי מדינות". אולם מן הצד השני הוא שלח לפניו אל אובמה את שמעון פרס, שלא עובר יום שבו אינו מריע בכל החצוצרות: "שתי מדינות", ואת נאומו של אובמה בקהיר, שהכניס חרדה ללב כל אדם שפוי בארץ, כינה "גאוני". פרס גם דוחק בנתניהו, בפומבי, לקבל את כל התכתיבים של אובמה במלואם. כל זה, אגב, הוא מחוץ לסמכויותיו כנשיא, ועל כן בלתי חוקי. ונשאלת השאלה, אם עמדות נתניהו ופרס מנוגדות, כיצד זה נתניהו שולח דווקא אותו לשליחויות גורליות מטעמו? מאידך, אם גם נתניהו מצדד בשתי מדינות, מדוע שילח את לבני מעל פניו?
גם שר הביטחון ברק מצדד בהקמת מדינה פלשתינית במערב הירדן. זה הקו הרשמי של מפלגתו וזו זכותו להשמיע אותו. אולם איך להסביר שנתניהו בוחר אותו מכל האחרים לשליחויות מטעמו לוושינגטון וללונדון? יתר על כן: תוך כדי ביקורו של נתניהו בוושינגטון שלחה השדולה היהודית אייפ"ק, ההולכת תמיד באדיקות בתלם של מדיניות הממשלה, תהיה אשר תהיה, אלפים מחבריה לכתוב מכתבים אל חברי הקונגרס האמריקני כדי להפציר בהם לתמוך במדינה הפלשתינית, וזאת בידיעת והסכמת נתניהו!
לפחות בכל הנוגע להמשך הבנייה ביהודה ושומרון, ולו תחת התירוץ העלוב "צרכי הגידול הטבעי", חשבנו עד עתה שנתניהו איתן בדעתו; והנה אנחנו שומעים ששליחים ששלח ללונדון הציעו שגם בנייה כזאת תותר רק בגושים. "במקומות המרוחקים" – כלומר אצל לפחות 100,000 יהודים הגרים מעבר לגדר - גם נתניהו מוכן להסכים לשיתוק החיים.
ועוד נודע, שנתניהו הציע לאנשי אובמה פיקוח משותף על הבנייה, כלומר על הקפאת הבנייה. הרעיון המעוות הזה דומה למי שמוסר את מפתחות הבית לגנב.
עוד חשפה התקשורת, שנתניהו מקיים מגעים עם צחי הנגבי מקדימה: אם לצורך הכנסתה לקואליציה, ואם כדי להפחיד שותפים ימניים וחברי ליכוד הנוטים ימינה, שאם יעזו למרוד, קדימה תהיה אופציה, בו ברגע שבו יאמץ לו בנאומו את עקרון שתי המדינות. תהיינה בוודאי התניות מגוחכות, כגון שהמדינה הפלשתינית לא תהיה חמושה, אך דומה הדרישה הזאת למי שמוכן להתנצר, ובלבד שמי הטבילה לא יהיו קרים או לחם הקודש יהיה מחיטה מלאה. יתנו לו. גרוע מכך: הדרישה לפירוז המדינה הפלשתינית הינה בדיחה כבר היום. הלא מתחת לאפו של נתניהו, ואף בסיועו ובעידודו, בונה הגנרל האמריקני דייטון, כאן ועכשיו, צבא פלשתיני, עם אקדמיה צבאית ביריחו, שכבר עכשיו מונה כמה אלפים. ודייטון, בנאום פומבי, לא התבייש להכריז שאם תוך שנתיים לא תקום המדינה הפלשתינית, הצבא הזה יילחם בישראל! באותו המכתב שאלפי חברי אייפק שלחו לחברי הקונגרס על דעת נתניהו, כלולה גם תמיכה בהכשרת כוחות הביטחון הפלשתינים ע"י הגנרל דייטון!
טירוף המערכות אינו מצטמצם בנתניהו. ליברמן מ"ישראל ביתנו" עולה עליו. בדיונים במטבחון הפנימי מתמקם ליברמן משמאל לנתניהו, דוחק בו להכריז על אימוץ מפת הדרכים, ועימה – על המדינה הפלשתינית. וזה האיש שנבחר ברוב קולותיהם של מצביעים, שלדידם הליכוד ונתניהו לא היו ימניים מספיק! ליברמן הוא מעין "אריק לעניים" - לכאורה גיבור הימין ובפועל קבלן ביצוע של השמאל. כך הולך השלטון ושוקע למצב של אנומליה, התמוטטות גמורה של הנורמות והערכים.
הבדיחה המרה היא, שכל ההתפתלויות הבלתי מכובדות האלה הן ללא כל תכלית ותועלת. נתניהו שיבח את נאום אובמה כמי שנושק למגף הבועט בו, למרות שהנאום הכיל בקרבו פקעת של נחשים ארסיים: את המדינה הפלשתינית, את שיתוק ההתנחלויות, אותן כינה "בלתי חוקיות" (לא מאחזים מסוימים, כי אם כל ההתיישבות מעבר לקו הירוק כולה, כל בית יהודי בירושלים המזרחית – הכל "בלתי לגיטימי"!), את חלוקת ירושלים, את החזרת הפליטים, את השוואת "סבל הפלשתינים" לדיכוי העבדים השחורים והפליטות הפלשתינית – לשואה.
אלא, למרות שנתניהו (ועמו כל עם ישראל) אוכל כאן את הדגים הסרוחים, ועוד יאכל הרבה יותר כשיכיר במדינה הפלשתינית, הוא גם יגורש מן העיר. למרות כל הוויתורים, ההתנגשות עם אמריקה היא בלתי נמנעת, הואיל ואובמה זקוק לה כדי לקבל לגיטימציה אצל הערבים, כרטיס כניסה ל"מזרח התיכון החדש" שלו. על כן, כל וויתור של נתניהו רק יגרור אחריו דרישה נוספת, קשה יותר, מפני שאובמה צריך להראות לערבים כסאח עם היהודים, רק כך יאמינו לו שהוא משלהם. "סלאם עלייכום","הקוראן הקדוש", "מואזן" ו"חיג'אב" (בהגייה לא נכונה, אגב), ואפילו חוסיין כשם אמצעי – לא יספיקו.
הטרגדיה תעמיק אחרי הסוף המר, לאחר הכישלון החרוץ המצפה לאובמה מידי חבריו הערבים החדשים. אלה אומנם מחאו לו כפיים בקהיר על הבטחתו לדפוק את היהודים, אך מאד לא אהבו לשמוע הטפות מוסרניות ונאיביות על חרות, דמוקרטיה, הינזרות מאלימות, זכויות נשים והתנגדות לטרור. גם דברי הילל שייחס "לקוראן הקדוש" – "דסני לך לחברך לא תעביד" ודברי חז"ל על "המקיים נפש אחת כאלו קיים עולם מלא" שציטט, כביכול ממקורות האיסלאם, לא מצאו הד בקרב חברה שהוציאה מקרבה כמעט כל תנועת טרור בעולם.
דא עקא, שכאשר אובמה ייפול ממרומי יומרותיו הנפוחות, הנזק אצלנו כבר יהיה בלתי הפיך. מספרים, שהגנרל אייזנהאור, נשיא ארה"ב שאילץ את בן-גוריון לסגת מסיני לאחר הניצחון במבצע סיני ב-1956, שוחח כעבור שנים עם ישראלי והציג לו במפתיע שאלה "תמימה": למה בעצם נסוגותם מסיני?... האיש שלנו חשב שיקבל שבץ. כי מה כבר הועילה התובנה המאוחרת הזאת אצל אייזנהאור?
לקראת נאומו, נתניהו "מתייעץ עם שותפים לקואליציה ועם גורמים נוספים בציבור הישראלי". קוראים לזה "כסת"ח", ובכל זאת יש משמעות למה שישמע מן הנחשבים כאגף ימני במפלגתו, וכן מש"ס ומן "הבית היהודי": האם יזהירו אותו כי יצביעו נגד ההישג המפוקפק של הגעה לקו המדיני של שרון-ויסגלס – נסיגה, הקפאה, גושים? האם יאיימו להצביע נגד התקציב, אם ימעל באמון בוחריו ויכיר במדינה הפלשתינית ובכך יהפוך את הליכוד ל"קדימה ב'"? והעיקר: היימצא בליכוד איש אחד, שיקום ויציע את עצמו להנהיג את המפלגה והממשלה במקום נתניהו – אם וכאשר יתקפל?
הלא כשנכשלה מדיניותו של צ'מברליין, והאסון שהביא על עמו נעשה גלוי לעין, לא ירדה מפלגתו - המפלגה הקונסרבטיבית - מן השלטון. מישהו אחר, מתוך שורות המפלגה, תפס את מקומו, זכה באמון הפרלמנט והנהיג את העם אל הניצחון. ווינסטון צ'רצ'יל שמו. נכון, צ'רצ'ילים אינם צומחים על העצים. אבל האם תהיה זו משאלה מוגזמת לצפות שיימצא בליכוד לפחות איש אחד שלא יתחכם ולא יתפלפל, אלא פשוט יקום ויאמר "לא!" - וגם יציע את עצמו לעמוד בראש ולהנהיג את העם – בתוך המשבר ומתוך המשבר החוצה עד שיגיע, בלשונו של צ'רצ'יל, אל "הרמות שטופות האור"? והיה, אם חלילה לא יימצאו הפעם "מורדים" בליכוד והמצב יהיה גרוע אף מן הימים השחורים של הגירוש, שבהם – לפחות – הליכוד התפלג על ארץ ישראל, הרי שנחזור לימי הבריטים, ונטל ההתקוממות נגד הדיכוי האנטי-ציוני יחזור אל העם.
הלא אמריקה של אובמה עושה לנו היום בדיוק את מה שעשו הבריטים בספר הלבן שלהם משנת 1939: אסרו רכישת קרקעות ובנייה והתיישבות של יהודים ברוב חלקי הארץ, ובתוכם במה שקרוי היום "יהודה ושומרון", וסגרו את הארץ בפני עלייה יהודית.
מי שיאסור היום על היהודים קניית קרקע ביו"ש ובירושלים המזרחית ועל כל בנייה ופיתוח באזורים הנרחבים האלה, עושה בדיוק אותו הדבר. אפילו "ההישג" הגדול של קבלת היתר לבנות בעבור בן משפחה (שגם אותו האמריקנים מסרבים לתת) – כמוהו כאיסור על העלייה ללב הארץ ולבירתה ההיסטורית על כל יהודי כמעט, ומה זה אם לא "ספר לבן"?
היהודים מונים היום ביו"ש ובירושלים למעלה מחצי מליון. זה היה פחות או יותר מספרם בארץ כשפגע בהם הספר הלבן הבריטי, והם התקוממו נגד האימפריה הבריטית, שכוחה ויוקרתה בעולם באותם הימים לא נפלו מאלה של אמריקה היום. היישוב היהודי נלחם בבריטים בשיטות שונות. הייתה לו הנהגה רשמית שנקטה בדרך כלל בדרכים "מתונות", בלתי אלימות, וביניהן עליות על הקרקע ובנייה "בלתי חוקית". והיו ארגונים שלא הסתפקו בזאת ונלחמו בבריטים בנשק.
בהיסטוריה, שום מצב אינו חוזר על עצמו בדיוק. היום יש לנו מדינה ואין מקום ללחימה לפי הדגם של אצ"ל ולח"י, אבל מאבק קשה של מאות אלפי היהודים "שהוציאו עליהם חוזה", ביחד עם נאמני א"י בכל אתר ואתר, חייב להיות. מעצמה כמו אמריקה קל לה יחסית ללחוץ על ממשלה, יותר קשה להגיע ישירות אל המוני העם. אובמה לא ישלח הנה את המרינס כדי למנוע גירוש הפקחים שצוות הפיקוח של מיטצ'ל, שכבר התמקם כאן, ישלח בוודאי אל הגבעות שלנו, כדי למנוע בנייה בארצנו על אף הגזירות. הם גם לא יוכלו למנוע פעולה בקרב צה"ל והמשטרה שלא ליהפך למשת"פים של האמריקנים לגירוש ולעקירה של יהודים. במובנים אלה, האיש ברחוב הוא הרבה יותר חופשי מול הכובש הזר, היום האמריקני, מאשר ממשלתו, הקשורה אל המעצמה הזרה בחבל קצר מאד. להיפך: רק העם יש לו היכולת לתת לממשלתו האנוסה, מלמטה, את הכוח לומר למעצמה העויינת – אני רוצה, אבל אינני יכולה!
אינני יכולה לדלג כל לילה על כל הר, שבו מקימים לי מתחת לאף אוהל, סככה, צריף או בית מתקפל. אין לי די כוחות לרדוף אחריהם ואותם כוחות שיש לי, משתמטים ואפילו מסרבים, קשה להניעם לנשל ולרדוף את אחיהם. ואינני יכולה להעמיד לדין ולהכניס לבתי כלא מאות ואלפים רבים – אין לי די שוטרים, תובעים ושופטים ואין די מקום בבתי הכלא. וגם הציבור הרחב תומך במתקוממים נגד הגזירות, מפני שבניגוד למה שהשמאל והתקשורת העוינת מטפטפים באוזניכם, העם, "העם הפשוט", עדיין נורמלי. ואין כל אפשרות למנוע סערת רגשות אנטי-אמריקניות שתתפשט מכאן אל רחבי היהדות בעולם, תופעה שלא הייתה כמוה למיום קום המדינה, ולמרות היותנו מדינה קטנה, היא עשויה להסב למשטרו של אובמה נזק בל ישוער.
בתחומים האלה, בהתנגדות העממית בשטח, יש לאיש מן השורה כוחות, אשר למדינאים ולפוליטיקאים אין. להיפך, הוא עשוי לתת כוח ליושבים בחלונות הגבוהים. ואכן, כבר ראינו בעבר עמים קטנים וחלשים מנצחים מעצמות, כל אימת שהמוני העם האמינו שהקיום הלאומי שלהם בסכנה.