אבן היסוד של עריכת-דין קהילתית היא שיתוף. בשונה מעורכי-דין אחרים, לרבות אלו העובדים לא פעם בארגוני סנגור, עורך-הדין הקהילתי אינו מוביל את התיק המשפטי ואינו נמצא בחזית העשייה. באופן ציורי ניתן לומר כי הוא אינו צועק “אחרי” אלא עובד עם הלקוח, מאפשר לו להכתיב את הקצב, ובמובנים רבים עומד מאחוריו ודוחף אותו להוביל. במילים אחרות, עורך-הדין הקהילתי עומד לשירותו של הלקוח המוחלש, וזאת בניגוד למצב המקובל שבו עורך-הדין מוביל את התיק ואילו הלקוח נדרש לעמוד לרשותו כדי להגיע לתוצאה המקווה. מכאן ברור כי המבחן הרלוונטי לעורך-הדין הקהילתי אינו יכול להיות רק מבחן התוצאה, אלא גם ובעיקר מבחן התהליך. עד כמה באמת לקח הלקוח חלק בתהליך ועד כמה האחרון העצים אותו? מקום שבו ההשתתפות הינה רק בחתימה על תצהיר ובהופעה בבית המשפט, לא נתפס כמקום מעצים אף שעשוי להביא לתוצאה המקווה. נדרש שיתוף של אמת בין הלקוח לעורך-הדין הקהילתי בכל רמות התכנון והעשייה.
כדי שהשיתוף יתממש הלכה למעשה ותימנענה הטיות ומניפולציות — הנובעות מעמדתו העדיפה של עורך-הדין ה”מקצוען” על פני הלקוח ההדיוט — התקשורת בין עורך-הדין הקהילתי לבין לקוחותיו חייבת להיעשות בכנות, בשקיפות ותוך זרימת מידע מלאה. זאת ועוד: מאחר שהמוביל הוא הלקוח, על עורך-הדין הקהילתי להקשיב לו ולהעניק יתרון לאינטרסים שלו, למפת ערכיו ול
אוטונומיית הרצון שלו. למרות מקצוענותו, עורך-הדין הקהילתי אינו מחזיק עצמו כמי שיודע טוב מלקוחותיו המוחלשים מה טוב עבורם, אפילו לא במסגרת הזירה המשפטית. בהערת אגב אציין שגישה זו — המדגישה “הקשבה אקטיבית” מצד עורך-הדין, ובה התמחה אובמה — פותחה על-ידי אחד מהאבות המייסדים של העבודה הקהילתית הרדיקלית בארצות-הברית, סול אלינסקי (Alinsky) ז”ל. אובמה ציין כי ספרו השני של אלינסקי RULES FOR RADICALS: A PRAGMATIC PRIMER FOR REALISTIC RADICALS (1971) השפיע עליו רבות.
אובמה לא רק הבטיח אלא גם קיים, ואת הקמפיין כולו בנה על עקרונות אלו. הוא הקים מערכת התרמה שאפשרה לעניים שבעניים לתרום לו אפילו סכומי כסף קטנים ובכך ייצר לא רק תחושת שייכות אלא גם מחויבות של ממש למאבק. תחושות אלה תוחזקו כל הזמן באמצעות עידכונים שוטפים בקולו של אובמה שהועברו לטלפונים הניידים של התורמים, עוד לפני פרסומם בתקשורת ההמונים. באופן זה הם יכלו להרגיש שותפי סוד ולא סתם “ברגים” קטנים שנמצאים מחוץ למעגל האמיתי של מקבלי ההחלטות. כך נבנתה השותפות וכך התרחבו המעגלים. באופן זה רבים מאזרחי ארצות-הברית — שעד כה הוחלשו ואיבדו את יכולות ההשתתפות שלהם במעשה השלטוני — לקחו חלק וחשו השתייכות לבחירות. שיעור ההשתתפות הגבוה בבחירות הוא עדות לכך.
עיקרון היסוד השני של עריכת-דין קהילתית שבו דבק אובמה במסע הבחירות שלו הוא הקשבה. במשך כל הקמפיין התבקשו ההמונים לחוות את דעתם על מעשיו של אובמה, על הצהרותיו ועל תוכניותיו לעתיד. אובמה, לכל אורך הדרך, לא היה החכם יודע הכול המוביל את ההמונים; להפך: הוא היה מנהיג שמקשיב להם ומכבד את חכמתם כשווה לזו שלו עצמו. לכן הוזמן הציבור להגיש הצעות וכל הצעה כזו — והתקבלו מיליונים — זכתה להתייחסות מצד מטה הבחירות. אובמה בנה מערך של משרדי שדה וארגוני שטח שקבעו עבור עצמם את האסטרטגיה של הקמפיין בשטח “שלהם”. בכך באה לידי ביטוי פוליטי התפיסה שנוסחה על-ידי אובמה עצמו כשהיה עורך-דין קהילתי: “שינוי לעולם לא יכול לבוא רק מלמעלה. הוא חייב להיתמך גם בשינוי שצומח מלמטה”.
בהקשר המשפטי הכוונה היא שאין טעם בתקדימים, אפילו של בית המשפט העליון, אם הקרקע אינה מוכנה לקליטתם. עורך-דין קהילתי נדרש אפוא לפעול עם לקוחותיו, ולסייע להתארגנותם ולהעצמתם, כדי שהתקדים לא יהיה רק כותרת ראשית נטולת אחיזה במציאות חייהם כי אם שינוי של ממש. לא פעם הדבר מחייב ויתור על התקדמות בציר המשפטי כדי למנוע מאוחר יותר יצירת כיסים של אכזבה וייאוש מיותרים.
במובנים רבים אובמה יצר פה קהילות חדשות, מרושתות יחד כתנועת המונים, והעביר את מיליוני חבריהן לא רק מייאוש לתקווה אלא גם משיתוק וחוסר-אונים לפעולה ולשינוי. את התוצאה ראינו על מסכי הטלוויזיה לכשנודעו התוצאות, עת מיליונים רבים של אזרחים שטפו את הרחובות והפארקים בצהלות אמת. לא בכדי היו אלו הבחירות הראשונות שדבר כזה קרה: לא היה זה רק המועמד שניצח; הייתה זו התנועה כולה. זו גם הייתה רוח הדברים בנאום הניצחון של אובמה שהבטיח לאזרחיו להיות כן, שקוף, ובעיקר להקשיב כל הזמן לדעתם ולהתחשב בה. כמה רחוק הנאום הזה מהנאום המקובל של “אני אחליט, אני אנווט, אני אוביל”, נאום המותיר את הכוח אצל הנבחר בלבד ומחליש את כוחותיהם של בוחריו. באותו ערב לא השתיק קולו הנישא של אובמה את קולות ההמונים. הוא העצים אותם.
בהרצאותיו ציין אובמה פעמים רבות כי מה שעשוי באמת להוביל לשינוי המציאות הוא השילוב הייחודי הקיים בעריכת-דין קהילתית בין עבודה “מלמעלה” (קידום של שינוי חברתי על-ידי מערכת המשפט) לבין עבודה “מלמטה” (עבודת שטח), ובין עבודה קהילתית לבין עבודה פרטנית, אגב מתן לגיטימציה לפעולת יחיד. תפיסה זו בדבר לגיטימיות פעולתו של היחיד עומדת בניגוד לתפיסה רווחת בקרב הפועלים בקהילות מוחלשות, שלפיה “התקדמות אישית” של פרטים עלולה לבוא על חשבון הקהילה הנותרת מאחור ולהוביל ל”הדרדרות קולקטיבית”. תפיסה זאת באה גם לידי ביטוי בחיבור שעושה אובמה בין עבודה מגזרית ולוקאלית לבין עבודה אוניברסלית. בהקשר זה, בחירת המילים “שינוי” ו”כן, אנו יכולים” (גוף ראשון רבים ולשון רבים מאחדת) אינה אקראית. היא מדברת אל לבם של כל האמריקנים שרואים עצמם מודרים, מקופחים או מושלכים לצדי החברה ולא רק אל המיעוט השחור. לשון זו גם מחברת אותם לשאר האמריקנים המאמינים בחלום המכונן של החברה האמריקנית — חלום שלפיו כל אדם יכול לקדם את עצמו, והטיפוס בסולם החברתי הוא אפשרי עבור כל מי שיעז להציב את רגלו על השלב הראשון.