זה שנים רבות מתקומם הציבור ועימו התקשורת, על קולת העונשים הנגזרת על עבריינות והתנהגות בלתי הולמת, ואכן העונשים אשר בתי המשפט בישראל גזרו על גילויי עבריינות היו מגוחכים.
צה"ל, צבא העם, הוא במידה רבה, מראה של הנעשה בחברה הישראלית, אשר על הידרדרותה המוסרית אין צורך להרחיב את הדיבור.
הנורמות החברתיות הקלוקלות אשר הלכו והפכו לדבר שבשגרה, חדרו, איך לא, אל תוככי הצבא, האמור להיות ראש וראשון למצוינות ומוסריות.
בתנאים אלה, נראה כי הרשעתו וגזר הדין אשר נגזר על מר תמיר -
צודקים מאין כמותם.
הנימוק כאילו "צה"ל אינו יכול להרשות לעצמו לאבד קצין ברמתו" טוענת בעצם, כי למוצלחים אשר בינינו "מגיעה" הנחה בעונש, וכי יש לעצום עין כאשר מדובר בעבירה של קצין כה מוצלח.
אך האם לא נכון יהיה לדרוש בדיוק את היפוכה של טענה זו?
איך יוכל קצין אשר סרח להוות דוגמה ומופת לחייליו, ומה קרה לערך "אחריי!" אשר כה התגאינו בו תמיד?
אנו זקוקים לרף חדש-ישן של נורמות מוסריות הנדרשת מכולנו, אך ודאי וודאי מאלה אשר אמורים להוות דוגמה ומופת.
נכשלנו בכך באופן הצורם ביותר בחיינו הפוליטיים, אל לנו לחזור ולטעות שוב כאשר מדובר בצה"ל.
העבירה של קצין מצטיין אינה תופעה שיש להקל עימה ראש, ומכתבם של האלופים השונים לרמט"כל בלתי מתקבלת על הדעת. קציני צה"ל אינם מועדון חברתי סגור אשר בו ה"חברים" מגינים איש על רעהו כאשר אחד מהם כושל! זו אינה התנהגות הולמת, ויש בכך טעם לפגם. התנהגות זו מוכיחה פעם נוספת את צדקת בית המשפט הצבאי, הן בהרשעה והן בגזר הדין.