הפרעה כפייתית טורדנית

הסובלים מהפרעה כפייתית טורדנית, מבלים בממוצע 6-5 שעות ביממה תוך כדי ביצוע "טקסים" ושקיעה במחשבות טורדניות משתקות, שלא מאפשרות תפקוד רגיל. לדוגמא: אישה בת 32 שסובלת מ"מחלת הניקיון", מנקה את הבית 16 שעות ביממה ללא הפסק. היא מגיעה לתשישות רבה ובני משפחתה מכריחים אותה לאכול כי היא איננה מתפנה אפילו לכך. כיום ידוע שביטויי המחלה מגוונים מאוד. כ-100 סימפטומים אותרו אצל מטופלים, אבל בתקופה האחרונה הצטבר מידע מדעי מוצק שסימני המחלה חוברים יחד בסדר מסויים ומיוחד. לדוגמא: מי שיש לו מחשבה טורדנית בנושא ניקיון, פחד מלכלוך או זיהום, בסבירות גבוהה ביותר ישטוף ידיים וינקה את השטח בתדירות מאוד מוגזמת. כאשר יש מחשבות לא נעימות ואסורות הקשורות לסקס ולתוקפנות (כמו במקרה של בעל אוהב שיש לו מחשבה מציקה לדחוף את אשתו מתחת לגלגלי הרכבת), אף שלעולם לא יבצע את הדחף הזה, הרי כדרך התמודדות עם המחשבה וכדי למתן את החרדה והמתח הקשורים למחשבה זו, הוא עורך בדיקות חוזרות ונשנות של דברים שונים כמו האם הדלת נעולה, האם חפץ מסויים נמצא בהישג יד ועוד. מתברר שהביטויים שנבחרים נשמרים לאורך זמן, מגיבים לטיפול בצורה שונה וייתכן שיש להם בסיס נוירו-ביולוגי שונה. ביטוי נוסף להפרעה שנפוץ יחסית הוא הצורך באגירת חפצים שאין בהם שימוש, קושי להיפרד מהם וכתוצאה מכך הצטברות של חפצים כמו עיתונים ישנים, בקבוקים ועוד. בכל הביטויים הללו החולה בדרך-כלל שומר על מודעות למחלה, מה שמגביר את סבלו.

הפרעה כפייתית טורדנית עוברת במשפחות. כלומר, יש סבירות גבוהה יותר שילדים להורים עם הפרעה זו יפתחו גם הם עם השנים את ההפרעה. באוכלוסיה הכללית 3%-2% סובלים מההפרעה, ואילו בקרב ילדים שלקרובי משפחתם מדרגה ראשונה יש הפרעה זו, סיכוייהם פי שלושה או ארבעה לגלות סימני הפרעה. יתרה מכך, ככל שגיל פרוץ ההפרעה צעיר יותר, המטען הגנטי משפחתי משמעותי יותר. למרות חשיבות המטען הגנטי להתפתחות ההפרעה, יש מקום גם להשפעה סביבתית, כך שהשילוב בין שני הגורמים הוא זה שמביא להתפתחות ההפרעה.

בשנים האחרונות יש התקדמות בחקר ובפענוח של סיבות ההפרעה ויש גם התקדמות משמעותית בדרכי הטיפול. שתי שיטות עיקריות מופעלות: 1. טיפול תרופתי. 2. טיפול פסיכותרפויטי. לשתי השיטות יש השפעה חיובית על התמתנות ההפרעה ובחלק מהמקרים אף להיעלמותה.

טיפול תרופתי

קבוצת תרופות מרכזית שהשפעתן באה לידי ביטוי בהגברת הזמינות של מוליך עצבי סרוטונין בין תאי המוח. אפקט זה בא לידי ביטוי בריסון טוב של מחשבות טורדניות חוזרות.

טיפול פסיכותרפויטי

חשיפה ומניעת תגובה עשוי לסייע למטופל להתמודד עם דחף לבצע טקס כמו: רחיצות ידיים חוזרות, בדיקות חוזרות של נעילת דלת למשל וכו'. השילוב בין שתי שיטות הטיפול, לעיתים מביא לשיפור משמעותי יותר מאשר כל אחת מהן לחוד.

גירוי מוחי עמוק

בתקופה האחרונה חלה התקדמות משמעותית בתחום הטיפול: שיטה נוספת ייחודית, שבה משתמשים במקרים קשים שאינם נענים לטיפולים הרגילים, היא שיטה של גירוי מוחי עמוק, שבה מחדירים אלקטרודות לאזורי המוח הידועים כמעורבים בהתפתחות הפרעה כפייתית טורדנית, בדומה למחלת הפרקינסון. שיטה זו משפרת באופן משמעותי את מצב החולים. חולה שרוב שעות היממה לא הצליח להיפטר ממחשבה טורדנית, שחזרה שוב ושוב בעוצמה כזו ששיתקה לחלוטין את תפקודו היומיומי, הצליח תוך כדי מתן הטיפול לחזור ולתפקד. שיטה זו עדיין ניסיונית ורק 50 מטופלים בעולם טופלו בשיטה זו. יש לה תופעות לוואי ונדרש לצבור עוד ניסיון על-מנת לקבוע את מקומה בסל הטיפולים.

מהמחקרים השונים התברר, כי היקף ההפרעה הוא עצום והשפעותיה שליליות על כל התפקודים של האדם. למרות שב-70% מהמקרים ההפרעה מלווה בדיכאון ולעיתים אף בנטיות אובדניות (כי בכפייתיות יש מודעות וסבל רב ורבים מן החולים חיים בתוך סיוט), הרי רבים מהאנשים אינם פונים לפסיכיאטר לקבלת סיוע. הפרעה כפייתית טורדנית O.C.D - היא הפרעה מוחית שכיום מתבהרת יותר ויותר התמונה באשר לסיבותיה, ביטוייה ושיטות הטיפול בה. אומנם הדרך הטיפולית עדיין ארוכה, אך יש תקווה לסובלים מהפרעה זו לשפר את מצבם ולהחזיר להם את יכולת התפקוד.

מחקר בארה"ב במחקר שנערך לאחרונה בארה"ב בקרב 10,000 איש, עם שאלון מובנה, התברר כי 2% מהאוכלוסיה סובלים מהפרעה כפייתי טורדנית. כלומר, אובחנו כסובלים מהפרעה זו. עוד 28% ענו באופן חיובי כאשר נשאלו אם אי פעם סבלו ממחשבות טורדניות, מבדיקות חוזרות (של נעילת דלת, סגירת הגז וכד'), מפעולות חוזרות (כרחיצת ידיים פעמים רבות מאוד), מטקסיות במנהגים, מאגירה מופרזת, ועוד. המדובר בכפייתיות שלא דרשה התערבות רפואית, אך התברר כי תופעות אלה היוו נטל ומטרד מאוד משמעותיים ופגעו בתחושת הרווחה של המשיבים, ביכולת העבודה שלהם וביכולתם למצות את הפוטנציאל שלהם.

מחקר אוסטרלי

מחקר אוסטרלי שהתפרסם לאחרונה בכתב-עת יוקרתי, בדק יותר מ-1,000 ילדים שנולדו בשנים 1973-1972 בעיירה Dumedin ובמשך 32 שנים נערך מעקב אחריהם כשהם נבדקים כל שנתיים. התברר ש-2% מתוכם פיתחו הפרעה כפייתית טורדנית וכ-30% פיתחו ביטויי הפרעה שלא הגיעו לרמה קלינית של ממש. מהמחקר יוצא, שככל שילד מגלה ביטויי הפרעה נדירים יותר (כמו ילד שבגיל 7 מגלה מחשבות טורדניות בנושא דת או סקס בלי התאמה לסביבה בה הוא נמצא, או כמו ילד בן 5 המגלה דאגת יתר לגבי היפגעות של הורה כאשר אין סיבה ממשית לדאגה) כך יש סיכוי גבוה יותר כי ילדים אלה יהפכו למבוגרים עם הפרעה כפייתית טורדנית. גילוי מוקדם של ההפרעה חשוב מאוד למניעה ולטיפול מוצלח, מה שיכול להקטין את הסבל של הנפגע מן ההפרעה. הגיל הממוצע של פרוץ ההפרעה הוא סביב גיל 20. שליש יתחיל את הדרך כבר בגיל ההתבגרות סביב גיל 12, כאשר הסימפטומים הראשונים יופיעו כבר בעשור הראשון לחייהם. אצל בנים גיל פרוץ המחלה מוקדם יותר מאשר אצל בנות. רק פחות מ-5% יפתחו את המחלה אחרי גיל 40. אם ההפרעה מופיעה בגיל מתקדם, נשאלת השאלה האם אין גורם אורגני מוחי לכך, כי פגיעת ראש או מחלות נוירולוגיות מסויימות, גורמות להופעת ההפרעה.