"מחסומים" רבים לשלום באזורנו, ההסברים שונים ותלויים לא אחת בהשקפתו האידיאולוגית של המתבונן. רבות מדובר ב"מחסום המנטאלי" לשלום בין שני הצדדים, בפער התרבותי בין ישראל כחברה מערבית-חילונית לבין החברה הערבית-הדתית השקועה "הרחק מאחור", באיבה המוסלמית הבסיסית לקיומה של מדינת כופרים יהודית ב"לב העולם הערבי", בהעדר דמוקרטיה וחופש אצל שכנינו, וכמובן - בהתנגדות הישראלית לפתרון שמתבסס על "חזרה לקווי 1967". "מחסומים" אלה ואחרים גוררים דרישות "בלתי אפשריות" של כל צד מהאחר - החל מ"זכות השיבה", בעיית ירושלים, פירוז, שליטה במרחב האווירי ועוד.
הדיון הציבורי מתעלם מהמחסום הכלכלי ל"שלום" עם הפלשתינים. "מחסום" שנובע מאופי המשטר הכלכלי במדינת ישראל. הדמוקרטיה בישראל היא מה שמכונה "סוציאל דמוקרטיה". זהו משטר של "דמוקרטיה חברתית" שמכתיב "זכויות" ותשלומים שונים ליחידים ולקבוצות שלא תמורת עבודה. היקף ה"זכויות" וההכנסות של חלק ניכר מהעובדים בישראל נקבע לרוב לפי כוחה של הקבוצה הנהנית להזיק או להיטיב עם הממסד הפוליטי. כללי משחק אלה מעוגנים בכל החוקים בישראל: חוקי עבודה, חוקי המשטר הפרלמנטרי, וחוקים "חברתיים". מציאות זו מכתיבה מעורבות ממשלתית עמוקה בכלכלה, את הקשר ההדוק בין הון ושלטון ואת ההכרח להחרים באמצעות מיסוי את רוב התפוקה הכלכלית מאותו חלק באוכלוסיה שמייצר את המשאבים הכלכליים. לא קיים מקור כספי אחר למימון ה"דמוקרטיה החברתית".
המשטר המתואר יוצר אי-יעילות כרונית בכלכלה ועיוותים בחברה ובמשק שאחד מהם מתבטא בעלות גבוהה לרוב המוצרים והשירותים. במצב זה נוצר שיווי משקל קשיח בין הכוחות הפועלים בכלכלה ובחברה שמסקל כל שינוי פוטנציאלי שעלול לפגוע בכמות המשאבים הציבוריים שמועברים באמצעות המדינה וחוקיה אל הנהנים. כמעט בלתי אפשרי לפגוע ב"זכויות שנצברו".
הסכם שלום "אמיתי" עלול לקעקע סדרי בראשית בישראל. נניח שמדובר באוטופיה של "שלום קבע". בתסריט זה אין חומות, גדרות תיל, מחסומי דרכים ואיסורי כניסה לערבים. בתסריט זה צריך כל הסכם שלום עם הפלשתינים להבטיח שלא ייווצר איום כלכלי על המשך החגיגה של מוקדי הכוח וקבוצות הלחץ החברתיות בישראל - שלא ייפגעו אינטרסים כלכליים שהתגבשו ובוצרו לאורך עשרות שנים של משטר "סוציאל דמוקרטי". כלומר, תידרש שליטה של הממסד הכלכלי והפוליטי הישראלי בשטח הפלשתיני. לדוגמה: לא תיתכן שביתה אפקטיבית בנמל אשדוד אם ניתן יהיה לפרוק אוניות בעזה ולשנע את הסחורות לישראל. מה יהיה על מונופול המלט "נשר" אם יקום מפעל מלט ענק בשכם או אם יבואן פלשתיני יביא מלט זול מרומניה? לא ייתכן שמפעלים ישראלים יעברו לעזה ועובדים ישראלים יפוטרו. מה יעשו עובדי רשות שדות התעופה אם ישראלים יעלו על אוטובוס אל שדה התעופה הבינלאומי החדש בעזה ויטוסו משם לפראג בחצי מחיר? איך יצליח השלטון בישראל למנוע ייבוא דרך עזה של פירות וירקות זולים ממרוקו ומספרד? מה יגיד על כך לובי החקלאים המוגן בישראל? הסוחרים בראשון לציון התנגדו נמרצות להקמת חנות של איקאה שעלולה הייתה לדעתם לפגוע בהכנסותיהם. חלום הבלהות שלהם עלול להיות גרנד-קניון פלשתיני בטולכרם עם מחירים של הונג-קונג. מדוע שהשלטון הפלשתיני העצמאי יסכים לקבל את מרות הכלכלה הישראלית ויטיל מכסים, תקנים חוסמי ייבוא ואיסורים אחרים, ויפגע כך ברמת החיים של האוכלוסיה המקומית וגם באינטרסים של היבואנים הפלשתינים?
עד כאן אם יהיה שלום "אמיתי". אבל נניח שיהיה רק "כאילו שלום": הם שם ואנחנו כאן - גדרות, מחסומים, מגדלי שמירה, תחנות מכס. כדי להמחיש את הקושי כדאי לתלות על הקיר את מפת ארץ ישראל השלמה שבתוכה מדינת פלשתין העתידית - עם גושי התיישבות או בלעדיהם, עם גדרות או ללא גדר. "השלום" אכן יתחיל מלמטה - אלפי ישראלים ופלשתינים ימצאו פרנסה חדשה: דו-קיום של קשרי הברחות מפלשתין לישראל. הכל: חלקי חילוף מקוריים לרכב למגינת ליבם של יבואני הרכב הבלעדיים בישראל, ירקות ופירות טריים, תרופות וסיגריות ללא מכס - הרשימה ארוכה. אלפי ישראלים אחרים יועסקו במשטרת ההברחות. כולן פרנסות "אוויר".
הסדר קבע מחייב פגיעה בקבוצות ה"מגיע לי" הכוחניות בישראל, אלא אם תהיה שליטה כלכלית ישראלית על מדינת פלשתין או לחילופין סגר כלכלי מוחלט נוסח מזרח גרמניה בזמן השלטון הקומוניסטי. לכך אין סיכוי לקבל את הסכמתם, ובצדק. התהום בתחום הכלכלי אינה שונה מהפער הבלתי ניתן לגישור בעניין ירושלים והפליטים. פתרון הנושאים "הקלים" יותר עדיין אינו נראה באופק - לכן, טרם נתקלנו במכשול הכלכלי.
אבן הנגף הכלכלית תנוטרל רק אם יקום בישראל משטר שאינו רואה את תפקיד המדינה בחלוקה מחדש של המקורות הכלכליים. כלכלה חופשית ללא מונופולים, קרטלים ושלטון הוועדים הגדולים במסווה של "זכויות העובדים". רק כלכלה חופשית תסיר את החסמים הנוכחיים להעלאת רמת החיים בישראל ותוזיל למינימום את המוצרים והשירותים בישראל. רק כך ייתכן שלום פתוח עם פלשתין, לפחות מההיבט הכלכלי. השמאל הכלכלי בישראל לא יוכל לפעול נגד האינטרסים הכלכליים של מוקדי הכוח ה"חברתיים" ולכן לא יוכל להגיע ל"הסכם קבע" כלכלי אפילו אם נוותר על הכותל המערבי.