הלכה מחייבת?

סעיף 8 לחוק יחסי ממון מפרט את הסייגים לחלוקה מאוזנת של הרכוש במקרה של פירוק המשפחה. מוקד הסעיף הוא מתן סמכות, הנראית על פניה כבלתי מוגבלת, לבית המשפט או לבית הדין הדן במקרה, להחליט על-פי מגוון השיקולים המונחים לפניו – להפר את האיזון בחלוקת הרכוש. בית המשפט העליון במעמד 3 (פה אחד) קבע במקרה מסוים שבגידה איננה מן הנושאים שראוי לשקלם במסגרת השיקולים לעניין הפרת האיזון על-פי סעף 8 לחוק יחסי ממון. האם יש להחלטה זו של בית המשפט העליון מעמד של הלכה המחייבת את כל הערכאות לפעול לאורה? לדעתי - לא ולא. תקדימי בית המשפט לא יכולים לשנות את החוקים, אלא אם באמת ובתמים התעמת בית המשפט עם החוק, והחליט מכוח חוקי יסוד כי החוק איננו חוקתי, וגם כאן הבינו גם המצדדים, שבית המשפט מחויב בריסון רב – ואפילו אהרן ברק, יוזם ואבי המהלך שכונה "אקטיביזם שיפוטי", הבין שהגולם קם על יוצרו כאשר שופט בית משפט שלום ביטל (בצדק) סעיף מסעיפי פקודת מס הכנסה. תקדימי בית המשפט עונים על חורים בחוק, על לקונות בחוק, ואינם אמורים בשום פנים ואופן להפוך את בית המשפט למחוקק-על, המשנה את מילות החוק ואת רוחו, אלא בנושאים הנוגדים את חוקי היסוד, ותוך דיון מעמיק בישימותם של חוקי היסוד לאותו מקרה. אין כל פסול בהחלטה של בית המשפט העליון בתיק מסוים שבגידה היא לא ממין הפרמטרים המשפיעים על חלוקת הנכסים, ומותר, חד-משמעית, לכל ערכאה אחרת, ולטעמי מחובת כל ערכאה – לשקול כל מקרה לגופו, בין השיקולים עליו לקחת בחשבון גם את פסק הדין הנ"ל, ובמידת הצורך להחליט את היפוכו של דבר, כאשר הגוף המחליט לוקח על עצמו סיכון ענק שההחלטה תתהפך בערעור, ובתי משפט, כל בתי המשפט, גם אלה הרבניים, לא אוהבים שפסקי הדין שלהם יתהפכו. אף אחד לא בוחר להשחית את זמנו ועמלו לשווא, גם אם הוא רב, אפילו רב ראשי. למה הדבר דומה אין כמעט עונשי מינימום בישראל. היה ויחליט בית משפט עליון כי בעבירה מסויימת בתיק מסוים מחובת בית המשפט להטיל עונש מקסימאלי, ואפילו אם ההחלטה התקבלה במעמד 3 פה אחד, האם נוצרת הלכה מחייבת? האם לאחר כזו החלטה, לא יוכל אף בית משפט בכל הנסיבות האפשריות להחליט אחרת? האם בית המשפט העליון הוא מעל לחוק, והחלטתו מעקרת את סמכויות בתי המשפט לקביעת "ממדי" העונש המעוגנות בפירוש בחוק ונותנות חופש לשופטים בקביעת מידת העונש? יורי גיא רון מרחיק לכת, ועל-פי ציטוטים בעיתון, הוא מוסיף ומאיים על בתי הדין הרבניים כי יוציאו אותם ממערכת בתי המשפט אלא אם יתיישרו. עו"ד יורי גיא רון מטיף, לכן, לא רק למתן פירושים לחוק, אשר המחוקק לא התכוון להם, אלא מתנהג כמחוקק עצמו, ומאיים בשינוי החוק, כאשר כנסת ישראל יושבת בירושלים וממש ממש לא מול בית ציוני אמריקה בתל אביב. - נ.ב. באותו פסק דין של בית הדין הרבני העליון, לא התחשב בית הדין בעובדת הבגידה על-מנת לנמק את אי-איזון הנכסים, הוא רק הצהיר על סמכותו לעשות כן, והנימוק המכריע בפסק הדין היה כי הצד הנפגע לכאורה מהבגידה מחל לצד שכנגד, ולראיה הצדדים המשיכו בחיים משותפים גם לאחר הבגידה – ומכאן שהבגידה לא הייתה במוקד הפירוק של החבילה. יוסבר וייאמר כי שיקול הדעת של בית הדין הרבני להתחשב בבגידה בשלב ההחלטה על חלוקת הנכסים, לא נובעת מתורת עולם דתית או חרדית, אלא מבטאת דעה מאוד לגיטימית המאפשרת לבית המשפט להתחשב, במקרים הנכונים, בגורם המרכזי שהביא לפירוק החבילה, ובנזקים הכלכליים האדירים שהיא גורמת, על הצד שהביא בבגידתו, לפירוק החבילה. שווה לבדוק בחוק העונשין מה העונש על בגידה על-מנת להבין שמה שמציע בית דין הרבני, הוא המעט שבמעט שאפשר להציע, תוך התחייבות המובנת מאליה, שהחלטות שיפוטיות, כמו כל החלטה מנהלית אחרת ואפילו במידה רבה יותר מכל החלטה מנהלית אחרת, מתבצעות בכובד ראש, על-פי החוק, תוך שיקול כל השיקולים שבעניין, ותוך מתן משקל ראוי לכל שיקול ושיקול.