תוכנית ויסקונסין מעוררת התנגדות בקרב פעילים חברתיים הן משום ניגוד העניינים המובנה שבתוכה (מתפעלי התוכנית מרוויחים ככל שישללו יותר קצבאות ממשתתפים בכפייה), הן בשל אצילת הסמכויות אשר אמורות להיות נתונות למדינה, ולה בלבד, לגורם פרטי (הסמכות לשלול קצבאות מוענקת לפקידוני ויסקונסין), והן בשל האלמנטים השיטוריים שבה, אשר מאפשרים לפקידוני ויסקונסין לקבוע כיצד ייראה סדר יומו של נכפה (קרי- המשתתף בכפייה) בתוכנית, לעיתים קרובות מדי באופן משפיל, ותוך איום לשלול את קצבתו. ביקורות נוספות על התוכנית התמקדו בהיעדר יעילותה - היא משימה אנשים בעבודות זמניות בשכר לא חוקי (קרי- פחות ממינימום), היא מאלצת אנשים "להתנדב" במקומות עבודה ובכך למעשה מעודדת עבירה על חוקי שכר המינימום (תוך שהעובדים באותם מקומות עבודה מפוטרים), היא מספקת לאנשים הכשרות סרק ב"נימוסים והליכות" וב"טיפוח אישי".
מחקר ההפרטות שמקיים זה שנתיים המרכז לצדק חברתי ע"ש יעקוב חזן מתמקד גם בהשלכות תפיסת ההפרטה (אני נוקטת בלשון תפיסה כי מעבר לפרקטיקה, אצל כמה נערי אוצר זו הפכה לתפיסת עולם עם מנטרות משלה כגון "תחרות זה טוב", "התייעלות זה העיקר" וכו', וזאת במנותק מנתונים בשטח) על שירות התעסוקה, אשר הופרט בפיילוט נסיוני למתפעלי תוכנית ויסקונסין, שבינתיים התעשרו מאוד מן התוכנית, אך השאירו כמה "לקוחות" לא מרוצים, בלשון המעטה (ראה ערך:
ביקורתם הרבה של הארגונים).
השלכות ההפרטה על שירות התעסוקה נדונו במושב הרביעי של הכינוס "אחריות המדינה וגבולות ההפרטה: מה מסתתר בהצעות להפרטה בחוק ההסדרים 2009?" (יום ב', 8.6.09).
הדובר הראשון,
ד"ר אמיר פז פוקס מן הפקולטה למשפטים שבקריה האקדמית אונו, חוקר ומנהל אקדמי שותף בפרויקט ההפרטה, מודה כי "אין לו מושג מה קורה בתוכנית" וזאת, למרות ש"כתב עליה את עבודת הדוקטורט שלו". כמו בתחומי החינוך, הקרקעות והבריאות - גם פה לממשלה אין תוכנית עבודה סדורה, ויש להניח שניסוח עמום של האג'נדה נועד למנוע מתנגדים לתוכנית או לחלקים בה להיות מסוגלים לנסח את מה שהם לא אוהבים בתוכנית.
פוקס מציין את האופן האורווליסטי שבו התוכנית הוכרזה כבר באוגוסט 2008 כ"הצלחה", טרם הונחו הממצאים על השולחן וטרם סיום הפיילוט, וזאת חרף הביקורות הרבות אשר נשמעו כנגד התוכנית. פוקס מדבר על תוכנית אשר מושתתת על "הנחות יסוד דוגמטיות" ועל התעלמות מקבלי ההחלטות מ"ממצאים שאינם נוחים לכותבי הדוחות הרשמיים". האורווליסטיות, לשיטת פוקס, לא באה לידי ביטוי אך ורק בדוחות מגמתיים אלא באופן ההתנהלות של התוכנית: נכפי התוכנית מוחתמים על חוזים אישיים, הגם שברי לכל כי הם שם תחת איום בשלילת קצבה, בתוכנית שיטורית אשר אינה מאפשרת להם מרחב תמרון ואשר מנצלת את תלותם ואת חולשתם (זה מזכיר את האופן שבו, כפי שסופר בספרה של ברברה ארנרייך, "כלכלה בגרוש", עובדים מנוצלים נקראו "שותפים" ו"חברים" אך הרטוריקה הייתה כוזבת שכן הם הועסקו בתנאי ניצול מחפירים).
האורווליסטיות שבשיח הכפול על אודות תוכנית ויסקונסין דנה ב"תחרות" כחלק משיח ליברטני-כלכלי של "התייעלות", אך בפועל, בכל אזור גיאוגרפי מתופעלת אך ורק תוכנית של חברה אחת, וביחד עם שוט שלילת הקצבאות הלקוחות בכפייה הופכים לשבויים של התוכנית.