חכמים רבים כחול למדו ולימדו שבעולמנו ובחיינו קיימת ומקיימת מידת האיזון בין הפכים: בפיסיקה, הקוטביות המגנטית או החומר ואנטי חומר, ובחיים: הטוב והרע, האהבה והשנאה, העוני והעושר ועמם העצב והאושר וכן הלאה.
בביולוגית החיים, תהליך צריכת החמצן המקיים חיים הוא גם המכלה אותם ובסופו מכלה אותנו. גם כאן מתקיים איזון דינאמי מתמשך אך גבולי בין יצירה כימית מהירה של האנרגיה הנדרשת, לכליה איטית מהרדיקאלים החופשיים שהם תוצר לוואי הכרחי לתהליך היצירה. זה סוד הזמן השאול של חיינו.
אני מאמין שגם תופעת הסרטן היא ביסודה תוצר לוואי הכרחי לקיום המתמשך של האורגניזם החי. אנו מודעים רק לצד השלילי ומכנים זאת מחלה קשה ואכזרית, אבל יתכן "שבזכות" ההתפרצויות הסרטניות הבלתי נשלטות האלה של חלוקות תאים בגוף הגענו עד הלום...
נראה לי מתאים והגיוני, שהתבונה והזיכרון שאנחנו כה גאים בהם, הם סוג של תאים סרטניים שהתפתחו במוחנו. עוברים בתורשה וחוזרים ומתפתחים מחדש ובאופן שונה בכל מוח אנושי שנולד. "הסרטן הטוב", שיתכן וזה סוד התפתחות השונות המחשבתית המגוונת בין בני האדם. הזיכרון הנפלא המצטבר והמתכלה שלנו הוא בעיני חידה, כי לכאורה זה בזבוז של אנרגיה; אין בו צורך קיומי מיידי להתרבות ולשרידות, אבל הוא כנראה חלק בלתי נפרד מהתבונה. זאת מן "עסקת חבילה", לכאורה אנטי אבולוציונית, שהרי הזיכרון "המיותר" הוא סיבת ההכחדות ההמוניות המתמשכות של בני האדם את עצמם לאורך הדורות.
אילו היינו מתברכים בזיכרון לטווח קצר בלבד, כנראה לא היו מתגבשים עמים, מן הסתם לא הייתה גזענות מושרשת, הייתה הרבה פחות שנאה והיריבות הייתה קצרת זמן. היינו בלי עבר, עוסקים בעיקר בהווה, וגם הרבה פחות חרדים מן העתיד. "מצב גן עדן": לאדם הראשון ולחוותו אין עבר, יש רק הווה והם לא מוטרדים מהעתיד. התפוח הנגוס הוא שתקע למוחם את שבב הזיכרון וכנראה שכבר מהתחלה השבב הזה היה טעון. מאחר ונתקענו עם הזיכרון ארוך הטווח, אנו עושים מאמצים מרגע היוולדנו להתמודד אתו: לזכור, לשנן, להדחיק, לשכוח... ולהשלות אחרים, אך בעיקר את עצמנו.
אחת האשליות היותר נפוצות היא אשליית הילדות. "מחלת מוח" הולכת ומתעצמת, שאנו "המתקששים" והקשישים, לוקים בה, והיא נוטה כנראה "להחמיר" עם הגיל ההולך וצובר שנים ועם הגוף ההולך ונחלש (אותם הרדיקאלים בני החורין). מסיבה לא נהירה מתחיל "הסרטן הטוב" לייצר במוחנו "המיושן" זרמים חשמליים משובשים, ששופכים אל תודעתנו העכשווית תמונות ילדות ונערות. ומאיזה שהיא סיבה לרוב התמונות האלה מוצגות לנו בגוון "ורוד עתיק". ואז אתה מוצא עצמך תוהה כמאמר אותו השיר: "היה או לא היה"? "תמימות היא או איוולת"?
בתהליך הכאלו מטמורפוזי הזה בין ילדות לזקנה אפילו הפרפר עושה את זה טוב מאיתנו! תשאלו את הזחל אם הוא יודע משהו על הגולם? ותשאלו את הפרפר איך זה היה להיות זחל? תאמינו לי, לשניהם אין שמץ מושג! אבל תשאלו קשיש מצוי איך היה בילדותו, מיד תקבלו "זחלים בכל גוון וצורה ובכל צבע אפשרי שיש בספקטרום".
בינינו: הילדות היא תקופה קשה למדי, חיפוש, תהייה, טעייה, לימוד, תחרות, מאבקים, עלבונות, כעסים, אהבות, שנאות, כישלונות, הצלחות, אכזבות, תסכולים - מה לא?! טירונות לשייטת 13 לידה, זה צחוק ילדים! פלא שהילדים "מתים להתבגר ולעוף"? אלא שמשום מה ממרום (או תחתית?) מעופו של "פרפר הזקנה" מתערבבים להם צבעים פסיכדליים שמשכרים אותו וכך הוא מעופף לו בכבדות מפרח לפרח, (למצוץ צוף הוא כבר לו זוכר) עד שהוא מתיישב לנוח על קצה לשון דביקה של איזה זיקית מזדמנת, והופ!... נגמר...
יש גם דברים מענגים באמת בחוויית הזיכרון הילדותית הזאת. אפילו מרפאים במידת מה. אם התמזל מזלך, או ידע שכלך והשכלת ושמרת לעצמך כמה חברים כמעט משחר ילדותכם, אתה יכול לנצל את זה היטב, כדי להתמודד בהצלחה עם אותו הספק של "היה או לא היה". אם אתרע מזלך ואין לך כאלה, מצא אותם! הרי הם "אוהבים" לעשות כנסי מחזור כדי לראות בעיניים הממושקפות שלהם "איזה מן פרפרים נוצרו מהזחלים שתקוע להם בזיכרונם".
הנה נוצרת הזדמנות בלתי חוזרת לחוות מחדש את אותה ילדות קסומה. עכשיו הרי עיתותיכם בידכם, והם עצמם נסחפים לאחור אל "תהומות הילדות" אז זאת העת של! (ושלהם) "לסגור את חשבונות הילדות".
קודם כל, לפתיחה טובה, סלק להם (בעדינות כי הם כבר לא צעירים) את הפילטר הורוד המטעה הזה. שיראו את "הדברים כהוויתם" בשחור לבן, מקסימום כמה גוונים של אפור... מעכשיו זה רק תלוי בך ובזיכרונך ובמידת ההדחקה האישית שלך.
מצא את זה שקינאת בו. מצא את זאת שאהבת אותה ומשכת לה בצמה והיא הביאה את ההורים להתלונן. "קרע" את מלכת הכיתה, זאת שהתחנפת לה כדי להישאר מקובל; את זאת שאהבת "ושהלכה לה לשחק עם ילד אחר"... את הילד שהיה חכם ולמדן טוב ממך ותמיד הציונים שלו היו גבוהים משלך, את זה שהלשין עליך למנהל, להורים, למחנכת. את הילדה שרדפת אחריה, הפלת ושברת לה שן וחרדת בלילות ממה יקרה לה; את זאת שנתת לה להעתיק ממך בתקווה שהיא תהיה חברה שלך ואחרי שהיא קבלה ציון טוב משלך היא לא ספרה אותך יותר; את זה שהתעלל בך והמציא לך שמות גנאי; את החתיך הספורטאי הרקדן שלכד את היפה מכולן ופוצץ אותך מקנאה, ועוד רבים אחרים שספונים ברשימה "השחורה" שלך.
תפוס אותם "ועשה בהם שפטים"! נראה אותך גבר... זכור, זאת ההזדמנות אחרונה לאזן את הקוטביות המופרת הבנויה בזיכרונך הדהוי, כדי להחזיר לעצמך מעט מילדותך המוחמצת ולחוות מחדש כאילו ילדות מתוקנת... אבל זכור והזהר! הפרטנרים שלך במשחק המפוקפק הזה, כבר מזמן אינם ילדים!