אין צורך במומחיות מופלגת כדי להעריך שסיכוייו של דודו טופז לשכנע את בית המשפט, שהוא ביצע את מעשיו הנפשעים מחמת אי-שפיות - סיכויים אלה שואפים לאפס אם לא אפסיים לחלוטין.
החוק קובע שתי חלופות לאי-שפיות:
האחת, שהנאשם לא ידע להבחין בין מותר לאסור;
השנייה, שהוא לא יכול היה להימנע מעשיית המעשה - כלומר, שהוא פעל מתוך דחף לאו בר כיבוש;
אשר לחלופה הראשונה, ברור שטופז יתקשה לטעון שהוא לא הבחין בין מותר ואסור. שהרי פעולתו באמצעות שליחים מעידה, כשלעצמה, שהוא רצה להסתיר ולטשטש את הקשר שלו אל המעשים האמורים - משמע, שהוא הבין וידע היטב שהם אסורים.
ובאשר לחלופה השנייה - ובכן, הניתן ברצינות לקבוע שדודו טופז פעל מתוך דחף שהוא לאו בר כיבוש?
כדי להכיר בתקפותו של דחף לאו בר כיבוש אין זה מספיק שהדחף ינבע מתוך מה שקרוי בשפת הרחוב "קריזה" או "עצבים" וכו', אלא - כפי שקובע החוק - על הדחף הזה להיות דחף שנבע מ"מחלה שפגעה ברוחו" של הנאשם - כלומר, ממחלת נפש.
ובכלל, הדעת נותנת, וניסיון החיים מלמד, שפעולה המתבצעת מתוך דחף לאו בר כיבוש היא פעולה, בדרך כלל ספונטאנית, של הנאשם במו ידיו, ולא סידרת מעשים מתוכננים מראש - המתבצעים באמצעות שליחים שנשכרו לצורך העניין - במטרה להסתיר ולטשטש את הקשר של הנאשם אל המעשים האמורים.
(הערה: נוסף לאי-שפיות קיימת בחוק אפשרות לטעון טענת שכרות; "מצב של שכרות" מוגדר בחוק כ"מצב שבו נמצא אדם בהשפעת חומר אלכוהולי, סם מסוכן או גורם מסמם אחר, ועקב כך הוא היה חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה".
במילים אחרות, טענת שכרות חוזרת אף היא אל שתי החלופות הנ"ל - חוסר יכולת להבחין בין מותר ואסור, או - דחף לאו בר כיבוש.)
הנה כי כן, שתיים הן העובדות המוצקות הפועלות באופן מובהק כנגד טענותיו של טופז לאי-שפיות:
האחת, שטופז לא פעל לבדו, אלא באמצעות שליחים שגייס ושכר לצורך ביצוע המעשים.
השנייה, שהמדובר בסדרת מעשים מתוכננים מראש שהתפרסו על פני כמה וכמה חודשים בהפרשי זמן זה מזה.
במילים אחרות, יכול דודו טופז להביא את טובי המומחים שיחוו דעתם ויטענו לאי-שפיותו - בעקבות נטילת תרופות מסויימות או סמים או מכל סיבה אחרת - ובכל זאת יהיה בידי בית המשפט לקבוע שהנסיבות האופפות את מעשיו של טופז פועלות נגד חוות הדעת של המומחים ומכריעות אותן.
קובע בהקשר זה בית המשפט העליון:
"משבא בית המשפט להכריע בשאלה כגון זו, מוטל עליו לבחון ולשקול לא רק את חוות הדעת של המומחים, אלא גם את יתר הראיות, אשר באו לפניו, ואת המימצאים העובדתיים שהוכחו, וכולל מעשיו של הנאשם והתנהגותו; מסקנת בית המשפט מוסקת ממכלול הראיות, שחוות הדעת הרפואיות הן רק חלק מהן. ומשנמצא כי המעשים וההתנהגות אינם משתלבים עם התיזה הרפואית המוצעת, ובית המשפט מוצא, כי ההפרעות הנפשיות אינן מגיעות כדי מחלת נפש במובנה המשפטי, כי אז עשויה חוות הדעת הרפואית להשאר תלויה על בלימה".