המוקש המסוכן השני בנאום נתניהו הן הערבויות הבינלאומיות.
ציטטו הרבה מדבריו במרכז הליכוד בשעת 2002, שבהם תקף בחריפות את רעיון המדינה הפלשתינית - גם כשהוא כפוף לכל ההתניות האפשריות, והוא מנה את כולן: פירוז, שליטה על המרחב האווירי ומעברי הגבול, איסור לכרות הסכמים בינלאומיים. הוא הסביר ושכנע, שכל ההגבלות האלה לא יחזיקו מעמד אפילו יום אחד וכל העולם יצדיק את הפרתן. פלשתין העצמאית - גם בגבולות זמניים - תתחמש, תעביר דרך גבולותיה כל מי וכל מה שתרצה ואף תביא לשכם את משמרות המהפכה על-פי הסכם שתכרות עם אירן, למרות אלף התחייבויות שלא לעשות כן. ואנחנו נבליג, כמו שהשלמנו עם מעשים דומים של הנייה ונסראללה.
את הסתירה בין 2002 לעמדתו ההפוכה עכשיו, ניסה נתניהו ליישב בנאומו באמצעות הדרישה לערבויות בינלאומיות, ובראש ובראשונה מאמריקה, וכאן טמונה הסכנה לעצמאותנו ולריבונותנו. מפני שנותן ערבות דרכו לפקח על מקבל הערבות, שלא יכניס אותו לצרות. הוא ימנע אותו, למשל, מללכת לקזינו ולהפסיד שם מיליונים, אותם יצטרך לכסות. כך גם מעצמה המקבלת על עצמה לערוב לשלמותה של מדינת חסות, תשגיח עליה שלא תסבך אותה מכוח הערבות הזאת. יוצא, שמי שמבקש ערבות ממדינה זרה, מזמין על עצמו הגבלות על חירותו, ממנה לעצמו אפוטרופוס.
עוד לפני כן מתבקשת השאלה, כיצד - מבלי לצחוק או לחילופין להסמיק - יכול נתניהו למכור לנו הבטחות של אובמה, שאך זה עתה התכחש לכל ההתחייבויות שנתנו קודמיו, למשל בעניין הגושים, בעניין הבנייה ביישובים, בעניין הפליטים? על הבטחות כאלה, הפעם בצורת "ערבויות", הוא הולך למשכן את כל עתידנו?
ובכל-זאת, עיקר החומרה הוא במקום אחר, בתקדים הקלאסי לערבויות בינלאומיות - הערבות שהצרפתים נתנו אחרי מלחמת העולם הראשונה לצ'כוסלובקיה, להגן עליה מפני תוקפנות גרמנית. הצרפתים מצידם היו מגובים בערבות בריטית, ולמרות זאת בשנת 1938 ניצלו שתי המעצמות את הערבות שנתנו, כדי לזרוק את צ'כוסלובקיה לכלבים הגרמנים.
מעניין לעקוב, איך קרה שהערבויות האלה פעלו לרעה ולא לטובה. כשהצ'כוסלובקים ביקשו עזרה מצרפת, היא פנתה לבריטים, אך אלה הגיבו שלא יתנו לצ'כים לגרור אותם למלחמה. ראו הצרפתים כך, לחצו על צ'כוסלובקיה לעשות להיטלר ויתורים, כדי שלא לסבך אותם! בהמשך, גררו הערבויות את שתי המעצמות אל תוך הוועידה הבינלאומית המבישה במינכן, בה השתתף גם הדיקטטור האיטלקי (הצ'כוסלובקים נאלצו לחכות בחוץ, לדרישת הגרמנים). יחד ביצעו שם הרודנים ונותני הערבות אינוס קבוצתי בצ'כוסלובקיה המסכנה, עד שכעבור חודשים מועטים היא חדלה מלהתקיים.
מינכן היא דוגמה קלאסית, כיצד ערבויות כובלות את חופש הפעולה הריבוני של המדינה הנערבת, ולעתים אפילו מאיימות על קיומה.
ההמשך ידוע. צבא בינלאומי יוצב ברצועה ועל הגבול (הזמני) בין ישראל לפלשתין-בעלת-הגבולות-הזמניים, כביכול כדי לשמור על הפלשתינים נגד ישראל ועל ישראל נגד הפלשתינים. במציאות, יפעלו הצבאות הזרים ביחד עם מנגנון הפיקוח של מפת הדרכים - כמו בבוסניה ובקוסובו: כדי להבטיח את הערבויות שתינתנה לשני הצדדים (גם הפלשתינים ידרשו - ויקבלו - ערבויות!) תוצא מידי הישראלים והפלשתינים יכולת ההכרעה העצמאית בענייני חוץ וביטחון והן תהפוכנה, למעשה, לשטחי חסות.