עמדתי במטבח והכנתי פאי לימון, העוגה האהובה כל כך על בני משפחתי, בעודי מעבירה בראשי את הנאום שנשא ערב קודם ראש הממשלה בבר-אילן, וחושבת לעצמי כמה עגומה הווייתנו כיהודים וכציונים, עד שעצם אמירת האמת על ההיסטוריה שלנו, ללא עיוותים וללא כזבים, קבל עם ועולם, יכולה לרגש אותי כל כך. אלא ששוב ושוב התגנבו אלי הפסקאות המטלטלות בנאום חזון השלום של ראש הממשלה, ש"חיים בארץ הקטנה שלנו שני עמים חופשיים זה בצד זה... לכל אחד הדגל שלו, ההמנון שלו והשלטון שלו", ש"נהיה מוכנים בהסדר שלום עתידי להגיע לפתרון של מדינה פלשתינית מפורזת לצד המדינה היהודית" וההבטחה לערבים ולאובמה, ש"אין לנו כוונה לבנות יישובים חדשים" בלב ארצנו.
צלצול הטלפון הגיע ממש כשסיימתי להקציף את החלבונים למראנג. הייתה זו ידידתי המעשית, הבלתי משכילה אמנם, אך בעלת השכל הישר וההיגיון הפשוט. הנחתי כי לא הקשיבה לנאום, ושמחתי שהיא בוודאי תסיח את דעתי מברק אובמה ומן המדינה הפלשתינית, שאותה מתכנן אובמה להקים לא הרחק מביתנו בירושלים. אלא שחשתי כי ידידתי ממתינה בקוצר רוח שאסיים את דברי בנושא החולין שבו פתחתי, וכשסוף סוף השתתקתי, התריסה כנגדי בתקיפות בלתי אופיינית: מדוע הסכים ביבי להקמתה של מדינה פלשתינית, ופסקה: "את הפירוז הרי יעיפו לכל הרוחות, אבל מדינה פלשתינית תישאר".
סיפרתי לה את הסיפור המפורסם על ברנרד שאו ועל אותה גברת, שאחרי הגדרת מהותה בשיחתם של השניים, הרי שבמו"מ ביניהם נותר רק לקבוע את המחיר. "בדיוק כך!" - סיכמה ידידתי ומיהרה לנתק את השיחה, בלי להתעניין כלל בעוגה.
הזמן הקצר עד להשחמת תלוליות קצף הביצים המפוארות בדיוק הספיק לקריאת מכתבה האלקטרוני של חברה אחרת. היא דווקא הייתה מרוצה מאוד מנאומו של ראש הממשלה, וכלל לא חיכתה שאספק לה משל "ספרותי" ההולם את עמדתה. מילא, את דרישת הפירוז עוד עלולים הפלשתינים לקבל, ציינה, אבל איך יוכלו להכיר במדינת ישראל כמדינת היהודים? תנאי זה הזכיר לחברתי את התביעה שהופנתה כלפי שיילוק בבית המשפט בוונציה: "קח, חתוך לך מבעל חובך את ליטרת הבשר שמגיעה לך על-פי כתב הערבות שחתמתם - אך מבלי להקיז ולו טיפת דם אחת!". אף על-פי שלא נעמה לי האסוציאציה השייקספירית, שאילצה אותי להזדהות דווקא עם דרכם של מתנגדי שיילוק בן עמנו, חשתי את בדידותו הנוראה וידעתי, שלמעשה אויביו של שיילוק הם אלה שהיו רוצים לעקור בשר מגופו, ולא ליטרת בשר אחת, אלא את ליבו, ואם יוקז ממנו דם רב - אדרבא.
ריח הבצק האפוי השיב אותי למטבח באחת. פאי לימון תמיד מזכיר לי כמה אהב יוני ז"ל את העוגה, שהייתה לה מבחינתו טעם של בית. הרהרתי בפעם המי-יודע-כמה על מה שאמר פעם יוני לחברתו, ברוריה, בפרפרזה על הפרדוכס המפורסם של זנון: שהוא היה רוצה לאכול חצי מפאי הלימון, ואחר כך חצי מהחצי, וכך הלאה, כך שתמיד תישאר לו פרוסת עוגה. אלא שבסוף היה כמובן אוכל את החתיכה האחרונה.
אך הנמשל לא היה בנאום: עובדה היא שכבר ב-1922 נדרשנו על-ידי הבריטים לוותר על מרבית שטחה של מולדתנו, ולחלוק אותה עם ערביי ארץ ישראל, "חסרי המדינה משלהם". אך בתיאבונם, הם תמיד חמדו את החלק הקטן שנותר לנו, ושוב אולצנו לחלוק אותו עם ערביי ארץ ישראל, שגם בשלב זה נותרו כביכול "חסרי מדינה משלהם", וכן הלאה. אלא שהמציאות אינה שומרת על כללי הפרדוכס, ומגיע השלב, שבו הפרוסה האחרונה שנותרת היא כה דקה, עד שאינה ניתנת עוד לחלוקה. היא פשוט נבלעת.