"הטעות הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לעשות, הוא להבטיח לטרור הפלשתיני את הפרס הגדול מכולם: הקמת מדינה עצמאית... זה לא. לא תחת ערפאת, לא תחת הנהגה אחרת, לא היום ולא מחר... לא צריך להיבהל מזה שהקהילה הבינלאומית אינה רואה עין בעין עמנו את הדברים הללו... צריך להבין שלריבונות יש כוח עצמאי משלה. אפילו אם ייחתם הסכם שמגביל או מסכל כביכול את הסמכויות הללו, הרי תוך זמן קצר תתבע המדינה הפלשתינית את כל הסמכויות הללו וגם תממש אותן".
אלו דבריו של בנימין נתניהו, נושא הדגל של ההתנגדות למדינה הפלשתינית, במרכז הליכוד בשנת 2002.
את הדגל הזה הוא קיפל לאחרונה, כשדווקא התעקשותו ארוכת השנים העצימה את גודל הקריסה ושברה את אמינותו. למרות שנתניהו התחרה בנאום "היונה על אדן החלון" של ציפי לבני, הוא הרי איננו מאמין לרגע להשתפכויותיו הדביקות שלו על "השלום", ואמר מהי הסיבה האמיתית - "המצב הבינלאומי שנוצר לאחרונה".
האמריקנים, כדרכם, בנו לנתניהו פרופיל פסיכולוגי שבעזרתו "טיפלו" בו. זהו המפתח להבנת ההתקפות הפרועות נגדו מצד נציגי הממשל, הסגנון האלים של רם עמנואל והילארי קלינטון ותמונת ההשפלה של ברק חוסיין אובמה המנופף בנעליו. השיטה הוכיחה את עצמה וראש הממשלה נכנע לדרישה העיקרית של אובמה. כעת נוצר מצב דומה לזה שהגדיר ברנרד שאו - "על העקרון סיכמנו, נשאר רק לקבוע את המחיר", ומי שוויתר בקלות על עקרון יסוד, לא יחזיק מעמד גם במו"מ על המחיר.
נתניהו, שכמעט לעולם אינו משתמש במילים "ארץ ישראל", עשה זאת דווקא הפעם ורק לצורך הוויתור על לב הארץ. העטיפה הציונית בנאום שימשה כציפוי סוכר להמתקת הגלולה המרה והצליחה לבלבל את האגף הנאיבי של הימין, זה שתמיד יעמוד דום וייתן לכייס אותו, בתנאי שהכייס שר את "התקווה".
חרפה ועימות
נתניהו ויתר כדי להקל את הלחצים עליו, אך הוויתור רק יגביר אותם. לאחר שהעלה את ישראל על המסלול המוביל לגבולות 67, יופנה הלחץ הבא לביצוע הצעדים בשטח לקידום הנסיגה - פירוק ישובים המונים עשרות משפחות והקפאת בנייה מוחלטת, כולל בירושלים. המחנה הלאומי ימצא את עצמו שוב בתפקיד הבלתי נסבל של קבלני הביצוע של תוכנית ביילין - מצב שיוביל בסוף לנפילת הממשלה. אם ימאן להקפיא - יגיע העימות עם אובמה שממנו נתניהו כה פוחד ושבגללו ויתר על ההתנגדות למדינה פלשתינית.
מי שמתנחם במוקשים שהטמין נתניהו בנאומו כדאי שיבחין עד כמה מופרך הוא התנאי המרכזי שהציב - הפירוז. הרשות הפלשתינית כבר היום אינה מפורזת, והגנרל דייטון, הבונה את הצבא הפלשתיני, כבר איים בהפניית הכוח הזה נגד ישראל. אם יעיז נתניהו לעצור את פעילותו יגיע שוב לעימות עם אובמה, אם לא - התנאי המרכזי הזה נולד מת.
ומה יכול היה נתניהו לעשות? אובמה ניצל את הסדק של סוגיית ההתנחלויות השנויה במחלוקת בארץ ובקרב היהודים בארה"ב כדי לדחוק את הממשלה לפינה. הואיל וברור כי העימות עם ממשל אובמה הינו בלתי נמנע, יש לנהל אותו על מגרש נוח. במקום הנאום המזיק והמיותר היה צריך ליזום בגלוי בנייה נרחבת במזרח ירושלים. התגובה האמריקנית הברוטאלית לא הייתה מאחרת להגיע, וכך ניתן היה להוכיח לדעת הקהל היהודית בארץ ובעולם כי הלחץ הוא בכלל על ירושלים. אז היה צריך לבוא נאום "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", שמסביבו ניתן היה להקים חזית יהודית רחבה תוך הבלטת המחלוקת כנוגעת הן לירושלים והן לעצם ריבונותנו ועצמאותנו.
אך נתניהו נכנע לתכתיב הכפול של הנשיאים אובמה ופרס והסכים למדינה פלשתינית כדי לחסוך עימות עם ארה"ב. הואיל ואין סיכוי לגשר על הפער בין דרישות אובמה לבין מה שנתניהו מסוגל לספק, העימות בוא יבוא, ובתנאים קשים בהרבה לישראל.
בפראפרזה על דברי צ'רצ'יל, שראש הממשלה כה אוהב לצטט, ניתן לומר: על נתניהו היה לבחור בין חרפה לבין עימות עם ארה"ב. הוא בחר בחרפה, ויקבל גם עימות.